להיות עם חופשי בארצנו

לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע בסיום סאגת מערכת הבחירות שבפתח? כולנו, אפשר לומר בלי יוצא מן הכלל, רוצים הלכה למעשה לממש ארבע מילים מתוך ההמנון הקסום של מדינת ישראל: להיות עם חופשי בארצנו.

הציבור החרדי מעוניין ליהנות מאירועי תרבות ויכול לממש זאת על-פי תפיסת עולמו בהפרדה בין נשים וגברים. למי בדיוק זה מפריע? חובת כולם לכבד זאת. איש לא רשאי למנוע זאת, אף אחד לא מוכרח להשתתף באירוע כזה אם המתכונת לא מתאימה לו. היעלה על הדעת למנוע מהציבור החרדי ליהנות מאירועי תרבות? היעלה על הדעת לכפות על הציבור החרדי לקיים את האירועים שלו במתכונת שמבחינתו היא בלתי נסבלת? למה? מדוע הדווקנות הזו?

הציבור החילוני והמסורתי מתל אביב, חיפה או באר שבע רוצה לנסוע בשבת ומעוניין לקפוץ בשישי בערב לקיוסק הסמוך בעירו כדי לקנות כמה בקבוקי זירו לאורחים שרק כרגע הודיעו שהם מגיעים, ורוצה לקיים מצעדי גאווה בחוצות הערים שלו. שיעשה זאת בכיף. איש לא רשאי למנוע זאת ממנו. עם זאת, אסור לציבור הזה לדרוש פתיחת קיוסקים בשבת בבני ברק, עליו לכבד את רצונם ותפיסת עולמם של תושבי העיר, כמו גם של תושבי שכונות חרדיות בערים מעורבות. די להתגרות אלו באלו.

הציבור החילוני, המסורתי והדתי לאומי מעוניין בשוויון זכויות ובשוויון חובות – בכל הקשור לעבודה, לתשלום מיסים, להטבות וכמובן לשירות למען המולדת – השירות בצה"ל (ואם הנסיבות לא מאפשרות – אז שירות לאומי חובה כאלטרנטיבה, למעט מספר קטן ומוגדר של יחידי סגולה – עילויים מקרב לומדי תורה, עילויים מקרב הספורטאים).

אלו וגם אלו – וכל מי שבאמצע – רוצים להיות עם חופשי בארצם. רוצה זאת כמובן גם הציבור הדתי לאומי המתון - שסובלנותו ראויה לציון והוא גשר איתן שסולד מכפייה משני הכיוונים (לא כולל גורמים כמו רפי פרץ ובטח לא סמוטריץ', שלמרבה הצער מרבים ללבות אש). אני מאמין שגם רוב הציבור החרדי אינו מעוניין לכפות את מנהגיו על האחרים, הבעיה ממוקמת כנראה אצל מנהיגיו.

אביגדור ליברמן נחשב בעיני רוב הציבור כמי שאמור להגדיל משמעותית את אחוזי התמיכה בו בבחירות הקרובות ולשמש כלשון המאזניים. בדיוק כמו המתחרה העיקרי שלו, בנימין נתניהו, ליברמן הוא פוליטיקאי מנוסה, הוא למעשה הקמפיינר ואסטרטג העל של מפלגתו, וככזה איתר בדיוק את הנקודה שאמורה לאחד בהסכמה את רוב העם – מדינה יהודית כן, מדינת הלכה לא. אם הוא כבר החליט ללכת בכל הכוח על הכיוון הזה - אני הייתי ממליץ לו לאמץ את כותרת המאמר הזה כסלוגן.

סדר יום ביטחוני עד הבחירות, וגם מדיני, יפעל לטובת נתניהו. שקט בטחוני יחזיר את ענייני הפנים שלנו למרכז השיח – ויפעל לטובת מתחריו של נתניהו. אני מאמין שנתניהו לא יכתיב סדר יום בטחוני כדי לשרת את מסע הבחירות שלו, בל נפקפק בפטריוטיות שלו ובמנהיגותו.

מרוב שהסקרים עד עתה די עקביים, לא מבשרים על מהפך או הפתעות דרמטיות, מרוב המסרים הסותרים על חשיבות הגוש מול חשיבות המפלגה – שכל תכליתם היא לשרת את האינטרסים של אומריהם, מבצבצת אצלי דווקא תחושה של אופציית הפתעה כלשהי, והכל אפשרי – ממכת נוק אאוט לליכוד, דרך 15 מנדטים לליברמן או 8 לעמיר פרץ – שיכול גם הוא, במקום ליברמן, להיות לבסוף לשון המאזניים, דרך ניצחון משמעותי לבני גנץ ועד ניצחון מוחץ לנתניהו ולליכוד.

אם נחזור לרצוננו להיות עם חופשי בארצנו, נבין מדוע רוב הציבור בעד ממשלת אחדות – ואם תהיה כזו – כדאי שאחת ממשימותיה הראשונות תהיה שינוי שיטת הבחירות. ממשלת אחדות עם רוטציה היא אפשרות ריאלית – אם בראשות נתניהו וגנץ, או בראשות מנהיג ליכוד חדש – סער, ארדן או כץ. לחילופין תיתכן ממשלה צרה עם רוטציה ליכוד-ליברמן. תלוי במו"מ הקואליציוני ובנשיא רובי ריבלין.

אחוז הצבעה נמוך ישרת את המפלגות הקיצוניות, וזו סכנה. כדי שהבחירות הללו ייטיבו עם העם היושב בציון ויאפשרו לו להיות עם חופשי בארצו – אסור לאפשר לקיצוניים מאף צד להרים ראש, והדרך לעשות זאת היא לזוז ב-17 בספטמבר לעשר דקות מהכורסא ולממש את זכות ההצבעה.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, "פאר לוין תקשורת"