אבו ארבע

(צילום: עמית אגרונוב, מתוך יום מסלול בארגון רייסטראק - רכיבת מסלול בחו"ל)

לבוש חליפת עור מלאה של חמישה קילוגרם ולפחות שתי פרות לשעבר, באוגוסט, בתל אביב.

ככל שהמודעות שלי לעצמי סבירה, הגוף לא מבצע כרגע שום פעילות, סתם עומד ליד אופנוע דומם, אבל טיפות הזיעה זולגות מעצמן, מזיע כמו כלב, מפלים.

עולה על הכלי, יוצא אל הרמזור הראשון, אור אדום. הגוף מכווץ בין המושב הבודד לכידון, ואם אין מספיק חום שיורד מהשמש למעלה, גל חום נוסף עולה מלמטה מהמנוע אל ירך שמאל, ולא ברור אם המבטים של הנהגים בצומת הם של קנאה או רחמים. בא לי עכשיו להיכנס למקרר של גלידות. או של גופות, לא משנה. העיקר להוריד במעלה או שתיים את הטמפרטורה של הגוף, אבל במקרים קשים כאלה חשוב להקפיד על קור, לפחות של הרוח.

מציץ באגביות מעושה אל הפקק — שיקנאו. כי אני נהנה, בטח נהנה. זה כבר לא בשבילי החומרים הקשים האלה.

אבל אז הדרך נפתחת והכרך נעלם מאחור, ובתוך שברירי־אלפיוני־טריליוני השנייה המהירות עולה בקצב שאסור לספר בכלל, יבחושים שחשבו שראו ושרדו הכל לא מחזיקים מעמד מול הטיל האדום שמגיח מולם ונמעכים מעדנות על משקף הקסדה, וכמויות גדולות של אוויר חודרות לצנן את הזיעה, וצליל המנוע הרועם שהפריע ברמזור נשמע כמו עכשיו אופרה איטלקית משובחת, והכל מרגיש כל כך הרבה יותר טוב.

אני בעצם מכור לחומרים הקשים האלה.

כל זה קורה על אופנוע מיוחד שעושה היסטוריה. הפאניגלה, אופנוע הספורט־קיצון של דוקאטי — שנודעה כחברה שמוכנה לייצר לכם כל מנוע בתנאי שהוא טווין בתצורת V2. הפעם היא החליטה שבשביל עוד כוח היא צריכה עוד צילינדרים, לכן מנועי הספורט החדשים הם עדיין באותה תצורה עם אותה אות ועדיין בזווית של 90 מעלות — רק כפול. גבירותיי ורבותיי, קבלו את הפאניגלה V4.

אי אפשר להרכיב מישהי מאחור כי מראש ויתרו על המושב שם. מראות הצד מווברצות ולא ממש שימושיות בהנחה שאין טעם להסתכל בהן כי מי כבר יכול לעקוף אותך. ותשכחו מכל אפשרות לקחת איזה משא שהוא לא פאוץ' קטן. דווקא המתלים מצליחים לרכך קצת את האווירה, עושים עבודה לא רעה על הכביש הציבורי ובולעים בסבירות את טלאי ותלאות האספלט הישראלי.

כל הרכיבה הזו על כביש שש היא רק פרומו לדבר שאליו התכנסנו, מסלול מוטור סיטי שליד באר שבע, משום שברגע שעולים על מסלול המרוצים הכל פתאום מתחבר, מסתדר, נראה הגיוני. בתוך רגעים הפאניגלה נמצא על הצד, על הברך, יוצא מהעיקול, והגלגל מתרומם באוויר, ואז הישורת הארוכה (נו, יחסית, 650 מטר) שבה מספיקים לעבור את ה־200 קמ"ש לקראת בלימה אכזרית שמפרקת לך את שרירי הבטן ואת אלה של הזרועות, ודוחפת את המוח אל קדמת הגולגולת, והיכולת לבלום אל תוך הפנייה היא ממש פנומנלית.

"זה לא אופנוע, זה מכון כושר", אומר לי שי לב מרייסטראק, שמוביל הדרכות רכיבה על מסלולים ומכיר כמה טריקים. "המכל צר ומתחבר לך לברך שנכנסת פנימה לדחיפות הקטנות שצריך בהטיה. פשוט נראה שכל רכיב באופנוע הזה הונדס כדי לקחת אותך הכי מהר שאפשר", הוא מתפייט. "הוא הרבה יותר מהיר ממה שהוא מרגיש כי הוא עושה את הכל בקלות".

(צילום: עמית אגרונוב, מתוך יום מסלול בארגון רייסטראק - רכיבת מסלול בחו"ל)

יורד מהמסלול למנוחה קצרה, ועכשיו יש סיבה אמיתית לזיעה שנשפכת ממני. צמיגי הפירלי סופר קורסה SP במידה 200/60 — היחידים שאושרו להתקנה בכלי הזה — מספקים אחיזה ברמת צמיג מרוץ ממש. אתה יודע בדיוק איפה כל סנטימטר שלהם נמצא שם על האספלט, אבל עכשיו הם מסריחים מגומי שעבד קשה כשבצדיהם מעין גולגולים שחורים של מאמץ. האצבעות רועדות בגלל האדרנלין, הדופק גבוה, והחיוך פשוט לא יורד מהפרצוף. יש רגע להסתכל קצת על הכלי היפה הזה, עם פנסי העיניים המלוכסנות, עם ריסי הלד, הזנב הזקור ופתח האוויר שמאחורי המושב. יצירת אמנות איטלקית.

אני מותש אבל חייבים עוד קצת, רק עוד הקפה אחת. נו, שתיים. שלוש מקסימום.

הקפה מי יודע כמה על המסלול בחום הקיץ של הנגב. הפה כבר יבש לגמרי, ושרון, נערה בת 16(!) מבית הספר לרכיבה, מובילה אותי, מנסה לשפר לי את הקווים. מבטיח לעצמי שמיד אחרי שאעקוף את הבחור שלפניי אני יורד מהמסלול, אבל מיד אחריו יש עוד רוכב, וגם אותו אני חייב כמובן לעקוף. הקצב עולה, ואני מוציא ברך הצדה לפני הבלימה כאילו אני מינימום דוביציוזו, ועוקף עוד אחד ועוד אחד, מרגיש אלוף.

"נו, איך הייתי", אני שואל בגאווה את הנערה שתזרוק בעוד רגע איזו מילה על הכישרון המפוספס, על זה שאני צריך לעזוב הכל וללכת להיות רוכב מרוץ מקצועי, אבל היא עונה בסוג של אגביות, "הרכיבה שלך? היית די סבבה".