"רציתי להיות אבא": עם כתונת אסירים, בקור של מינוס 23 מעלות

• סינגל: חנן אביטל נפצע - קרליבך הלחין לו שיר
  

"אבא, ברנרד-דב, הגיע לבירקנאו בגיל 16, לאחר סלקציה אכזרית שהותירה אותו בחיים עם עוד עשרה נערים, רק כדי להשתתף בניסוייו האיומים של ד"ר מנגלה", הוא מספר. "כבר באותו יום נצרב המספר על זרועו". 

להפוך לאבא, מתוך התערוכה באושוויץ

בעקבות החובה שחש לזכור ולשמר את הזיכרון ואת הזהות של אביו האסיר, החליט למל להפוך לאביו ממש: "הגעתי לאושוויץ וקיבלתי אישור לצלם", הוא מספר. "גילחתי את ראשי לקרחת, הכנתי את 'פיג'מת האסיר' המפורסמת ונעלתי את כפכפי העץ. כך נכנסתי למחנה בקור של מינוס 23 מעלות - והתחלתי לחוות את החיים של אבא. התרוצצתי מבלוק אחד לצריף אחר, רצתי אל הגדר החשמלית ושבתי שוב ושוב לבלוק 19 בקומה השנייה, שם נערכו הניסויים הרפואיים של הנאצים באבא שלי ובחבריו".

"פתאום אבא נפתח ודיבר"

את המסע יוצא הדופן שלו תיעד למל בצילומים מעוצבים אמנותית, כשברקע האסירים האחרים, שאותם גילם גם כן. שנה וחצי חקר ותיעד, עד להעלאת התערוכה במוזיאון זקסנהאוזן בברלין, לרגל 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. "התאריך היה קטליזטור יצירתי", הוא אומר. 

"הגדר החשמלית"(יוסי למל)

בתערוכות מאז הופיעה כמה פעמים כרזה ובה צילום זרועו של האב עם המספר המקועקע. מי שהיה אז שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, חתם את שמו ליד המספר המקועקע. כשיוסי חייג לאביו נרגש עם החדשות, הגיב האב באירוניה ואמר: חתימה על היד, כבר יש לי.

מה הניע אותך לערוך מסע כל כך יוצא דופן?

"כדי להתחבר לאבא", משיב מיד למל. "אבא כמעט ולא סיפר מה עבר עליו. לעתים, בליל יום כיפור, הוא היה נפתח מעט, אבל לא ידענו כמעט כלום. כשהגעתי לשם וסיפרתי לו מה שאני עושה; שאני בבלוק 19 - הוא נתקף חרדה ודאגה. הוא פחד. אבל אז הוא גם נפתח והתחלנו לדבר במשך שעות, לילות על גבי לילות, על כל מה שעבר עליו. אז שמעתי על הניסויים בקיבה, על הביופסיות, על הצריף ממול שגגו עף באחד הלילות, ועם בוקר פגשו הוא וחבריו ב-650 גופות שמתו מהקור. זה היה קשה מאוד".

"בלוק 19": באושוויץ, בקור של מינוס 23 מעלות, כמו אבא(יוסי למל)

הייתה חסידות ואיננה

לפני כשלוש שנים שב ותקף את למל חיידק הנדודים אל עברו ושורשיו. הפעם יצא בעקבות משפחתה של אמו, גרפינקל. אביה, רבי יוסף גרפינקל, נולד בשנת 1889 בעיירה שידלוב שבדרום פולין, למשפחה שהייתה חלק מחסידות ראדומסק המפוארת, שנכחדה בשואה עד שגם חרדים רבים לא מכירים אותה היום.

לימודי פולנית ויידיש אינטנסיביים. למל כחסיד ראדומסק(יוסי למל)

מאות אדמו"רים, וביניהם רבנים שעמדו בראשות חצרות חסידיות גדולות, נכחדו או מוגרו כמעט לחלוטין, בעיקר בהונגריה ופולין. חסידויות רבות לא הצליחו להשתקם לאחר השואה; לעתים הוכחדה החסידות לחלוטין - ולעתים כמעט ולא נותר מהשרידים מי שיוכל לייצר שוב תנועה חסידית המונית.

אחת מן החסידויות החשובות השייכות לקבוצה זו, היא חסידות ראדומסק מראשית המאה ה-19, בראשות האדמו"רים לבית רבינוביץ'. בימים שקדמו לשואה, הייתה ראדמוסק - ביחד עם גור ואלכסנדר - מהחצרות הגדולות בפולין, ומנתה בשיאה לא פחות מ-36 ישיבות. האדמו"ר האחרון לפני השואה, רבי שלמה חנוך רבינוביץ', סרב בתוקף להצעת חסידיו שביקשו להבריחו מאירופה, והכריז כי הוא "רוצה להיות עם כל היהודים". בשנת 1942 נרצח האדמו"ר עם בתו וחתנו בפתח ביתו. 

בין המצבות, בבית העלמין הישן של ראדומסק(יוסי למל)

"החסידות היום כמעט ולא קיימת", אומר למל. "נעשו ניסיונות לשקמה לאחר השואה, אך מלבד קומץ חסידים החצר הענקית והחשובה הזו פשוט נעלמה, אם כי לאחרונה נעשים ניסיונות אמיתיים להפיח בה רוח חיים". 

הפך לחסיד בעיניי החסידים

נאמן לשיטתו של סטניסלבסקי, החליט האמן להפוך לסבא שלו, הרב יוסף גרפינקל, חסיד פולני. למל, כאמור מקורב למסורת ובוודאי שאינו חרדי, למד במשך שנתיים פולנית במכון הפולני, עבר לימודי יידיש, הגה בכתבי האדמו"רים, "התפארת שלמה" - וחזר שוב ושוב על ניגוני החסידות: "נכנסתי מתחת לעור של חסיד ראדומסק והייתי לסבא". 

בבית הכנסת העתיק: "נכנסתי מתחת לעור של חסיד ראדומסק"(יוסי למל)

כשהוא מגודל בזקן אותנטי, לבוש ב"בקישטע" – הבגד החסידי המסורתי - וחבוש שטריימל, מגיע למל לפולין ופותח את המסע בשידלוב, עיר הולדתו של סבא. שם הוא גם מתפלל בבית הכנסת העתיק, שהיום משמש כמוזיאון - וממשיך בתחנות חייו של סבו בעיר ראדומסק ובהמשך בבנדין. 

במהלך המסע פגש למל בקבוצת חסידים המשתייכים לחצר ראדומסק, והפך לחלק אינטגרלי מהם. החיבור בין החסידים לאמן שנראה בדיוק כמותם היה כה אותנטי, עד שלמל הופיע בעיתונות החרדית כאחד מאנשי משלחת החסידים לראדומסק. העיתון הפולני המקומי לקח את האירוע צעד קדימה והכתיר אותו בתואר "נכד האדמו"ר האחרון מראדומסק".

מתוך התערוכה על חסידות ראדומסק(יוסי למל)

"המסע הזה היה לא רק צעידה בשביל הזיכרון של סבא ושל החסידות, אלא גם מסע לגילוי עצמי", אומר למל. "רקדתי עם החסידים, שרתי עמם את הניגונים, השתתפתי איתם ב'טיש' ופסעתי לבדי ביערות העד המושלגים, בדיוק כמו החסידים מאה שנים קודם לכן". 

גם הפעם תרגם למל את החוויות שעבר למיצגים אמנותיים - כרזות ענק המתעדות את החיפוש שלו עם החסידים בסיטואציות ובאתרים שונים. התערוכה המרשימה הוצגה בעיר טרנבה שבסלובקיה, בבית כנסת שנבנה בסוף המאה ה-19 ועבר וונדליזם. תמונות הפוטו-מונטז' של החסידים על רקע הקירות המחוללים, עם שרבוטי הגרפיטי המקומיים, מוסיפים נופך קסום ומסתורי לחסידות שהייתה ואיננה. 

המספר של אבא(יוסי למל)

ובישראל: נחלי דם וילדים עם טילים בידיים

למל הוא אמן ומעצב גרפי בעל שם עולמי שזכה בלמעלה מ-70 פרסים. הוא התפרסם לאחר שעיצב כרזות למוסדות ענק כמו אמנסטי אינטרנשיונל וגרינפיס. עבודותיו מוצגות באוספים של עשרות מוזיאונים לאומיים, ובהם לונדון ופריז, ומפורסמות באמירות החברתיות-פוליטיות, לעיתים פרובוקטיביות – יש שיאמרו מטרידות. למשל, הבשר החי וקו-התפר כתמונת מראה ליחסים המדממים בין העם היהודי לפלסטינים.

"השלום כלוא" - יצירה של יוסי למל

אתה רואה קשר בין המסעות היהודיים שערכת לכרזות הפוליטיות שלך?

"כבן הדור השני אני חי כל העת עם מטאפורות שסובבות אותי כלפי השואה. הסיטואציה הנפשית שלי נמצאת במקום הקוטבי ביותר לאסקפיזם. אני חי את הדברים, אני רואה את הילד שלי נולד עם טיל ביד מצד אחד, כמו גם את נחלי הדם שנשפכו בפיגוע המפורסם במלון פארק בנתניה מצד שני. את שתי המחשבות הללו הפכתי לכרזות פוליטיות. אני אפילו רואה את הנפת הידיים הכנועה של הילד האייקוני מגטו וורשה בסיטואציות ישראליות מורכבות: אנחנו אמנם חזקים, אך בתוך-תוכנו חשים עדיין כקורבנות. אי אפשר להתעלם מההיסטוריה שלנו. היא חודרת עמוק אל תוך ההווה".

• "תערוכת ראדומסק" תגיע בנובמבר לעיר לה פאס שבבוליביה - ותחזור בדצמבר לסיבוב נוסף בעיר פוזנן שבפולין
  

אמירות פוליטיות לא מתייפייפות(יוסי למל)