תור הזהב של הטלוויזיה מגיע לקולנוע - וזה לא סימן טוב
הסרט של "אחוזת דאונטון" יצא לאקרנים, ובקרוב יצטרפו אליו גם "הסופרנוס" ו"שובר שורות". כולן סדרות עם קהל מעריצים נאמן שיצביע ברגליים כדי לחזור אל הדמויות האהובות עליו. אבל האם אפשר לקרוא לזה סרט או שמדובר בפרק ארוך במיוחד?
בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים הסרט "אחוזת דאונטון", שכתב יוצר הסדרה ג'וליאן פלוז, ומככבים בו השחקנים המקוריים שהשתתפו בסדרה הבריטית האהובה. בעוד פחות מחודש יעלה בנטפליקס "אל קאמינו: שובר שורות - הסרט" בהשתתפות אהרון פול ובבימויו של וינס גיליגן, יוצר הסדרה המקורית. ואם זה לא מספיק, בדיוק בעוד שנה ייצא לאקרנים הסרט The Many Saints of Newark, פריקוול לסדרה "הסופרנוס", שכתב דיוויד צ'ייס. הנקודה ברורה - יותר ויותר סדרות מדוברות עוברות מהמסך הקטן למסך הגדול (או נשארות במסך הקטן של שירותי הסטרימינג) וזוכות לטייטל המחייב "סרט".
רוצים עוד דוגמאות? בעתיד הקרוב נזכה לראות לא סרט אחד, אלא טרילוגיה שלמה המבוססת על הסדרה "המתים המהלכים" בכיכובו של אנדרו לינקולן, המגלם את גיבור הסדרה, ואפשר לציין גם את סרט הטלוויזיה "דדווד", שיצא ביוני האחרון ב-HBO וסגר מעגל עם הסדרה שבוטלה אחרי שלוש עונות לפני 13 שנה. גם במקרה הזה השחקנים והיוצרים המקוריים התגייסו וחזרו לתפקידיהם המקוריים.
לכאורה לא מדובר בטרנד חדש. על אף התחרות הקדומה בין שני המדיומים הם מרבים לשתף פעולה וכבר בשנות ה-60 יצאו לא מעט סרטים המבוססים על סדרות. הרשימה ארוכה, מ"המלאכיות של צ'ארלי", "רחוב ג'אמפ 21", "סקס והעיר הגדולה", "משימה בלתי אפשרית", "מסע בין כוכבים", ועד "משמר המפרץ" הכושל ו"דורה והעיר האבודה" שיצא לאחרונה.
תעשיית הקולנוע תמיד חיפשה חומרים שכבר הוכיחו את עצמם בקרב הקהל - מרשימות רבי המכר בספרות, דרך הצגות תיאטרון מצליחות ועד סדרות אהובות. אך המטוטלת הזו נעה לשני הכיוונים, סרטים רבים הורחבו לסדרות טלוויזיה (הדוגמאות האחרונות הן הסדרה "המנדולריאן" שמבוססת על סאגת "מלחמת הכוכבים", וכל הסדרות של מארוול שיעלו בדיסני פלוס בהשתתפות השחקנים שכבר הופיעו ביקום הקולנועי). ובכל זאת, יש כמה הבדלים בין גל הסרטים הנוכחי, שמעיד על מעמדו ההולך ופוחת של הקולנוע, וגם מעורר את השאלה האם בכלל נכון לקרוא ליצירות הללו סרטים?
להבדיל מסרטי "משימה בלתי אפשרית" או "המלאכיות של צ'רלי" למשל, שמתקיימים ביקום נפרד ורק משתמשים ברעיון הבסיסי של הסדרה, על מנת ליהנות מהסרטים שהוזכרו בתחילת הכתבה יש להכיר תחילה את הסדרות שעליהן הם מבוססים. עלילת הסרט "אחוזת דאונטון" מתרחשת שנה אחרי האירועים שסיימו את העונה השישית של הסדרה. היא לא נדרשת להציג את הדמויות מחדש והשחקנים הם אותם שחקנים - כך שאפשר לומר שמדובר בפרק ארוך במיוחד. מעין ספיישל על המסך הגדול. האם אי פעם נראה סרט כזה מתמודד על פרס האוסקר, או שאולי מקומו בקטגוריה נפרדת באמי? ומי בכלל אמור לכתוב עליו - מבקרי הקולנוע או מבקרי הטלוויזיה?
הסרט על "שובר שורות" יגולל את סיפורו של ג'סי פיקנמן ויתמקד בניסיונות שלו לבנות את עצמו מחדש אחרי פרק הסיום של העונה החמישית. שם הסרט הוא רפרנס ברור לסדרה - אל קאמינו הוא סוג הרכב איתו ברח פיקנמן אחרי שוולטר ווייט חס על חייו. ייתכן שגם צופים אקראיים יצליחו ליהנות ממנו, אבל בסופו של דבר הוא מיועד למעריצי הסדרה, אלו שרוצים להתחבר מחדש לגיבורים האהובים עליהם ולסגור מעגל שיעשה להם טוב על הלב.
התמונה זהה גם במקרה של "המתים המהלכים". במשך תשע עונות, ריק גריימס בגילומו של אנדרו לינקולן, היה הלב הפועם של הסדרה, עד שהוא התעופף לו בהליקופטר ליעד לא ידוע. תחילה דווח כי הטרילוגיה תעלה כסרטי טלוויזיה בהפרשים של שנה, אבל בכנס קומיקון האחרון נחשף הטיזר הראשון לסדרה עם הכיתוב "המתים המהלכים, רק באולמות הקולנוע". הסרט מופק באולפני יוניברסל, מוקדש למעריצים הוותיקים של הסדרה (אלה שעוד לא זנחו אותה) ולא מן הנמנע שהוא יענה על כמה שאלות אקוטיות שהסדרה לא הספיקה לענות עליהן ושתיאוריות מעריצים שלמות דנות בהן.
דווקא הפריקוול של "הסופרנוס" ככל הנראה יצליח לעמוד בזכות עצמו, בעיקר משום שמדובר באירועים שקדמו לאירועי הסדרה ושנים רבות מפרידות בינם לבין לסרט. עלילת הסרט, שמופק בחסות אולפני האחים וורנר, תתרחש בתחילת שנות ה-60 ותעקוב אחר טוני סופרנוס הצעיר בעיר ניוארק שבניו ג'רזי. את טוני הצעיר יגלם מייקל גנדולפיני, בנו של ג'יימס גנדולפיני המנוח. מלבדו ישחקו בין השאר ורה פרמיגה (ככל הנראה בתפקיד אימו של טוני, ליביה), ג'ון ברנטל ואלסנדרו ניבולה בתור דיקי מולטיסנטי, אביו של כריסטופר, אחת הדמויות הפופולריות והאהובות בסדרה. אולם גם אם הסרט יעמוד בזכות עצמו, ברמה התודעתית והתסריטאית, שלא לדבר על הליהוק המשפחתי - אי אפשר יהיה להפריד אותו מהסדרה.
שאלת הבימוי גם כן הכרחית במקרה הזה. בטלוויזיה מי שידו על העליונה הוא הכותב (ה-Showrunner), ואילו בקולנוע האדם החשוב ביותר על הסט הוא הבמאי. במעבר האחרון בין שני המדיומים, ההיררכייה הטלוויזיונית נשארת - וגם כאשר מדובר בסרט המיועד למסך הגדול, הבמאי מתפקד כבמאי להשכיר. חשוב לנו יותר לדעת שדייוויד צ'ייס כתב את הפריקוול של "הסופרנוס", מאשר שאלן טיילור יביים אותו. המצב זהה בשאר הסרטים מלבד "שובר שורות", שם גיליגן מתפקד גם כבמאי וגם כתסריטאי. את "אחוזת דאונטון" החדש ביים מיכאל אנגלר, ואת "המתים המהלכים" יביים גרג ניקוטרו. שניהם, כמו טיילור, ביימו פרקים בסדרות המדוברות, אבל הם ימשיכו לעבוד תחת השואוראנרים שמסתפקים הפעם בקרדיט כתיבה, וככל הנראה גם בקרדיט גדול יותר על הפוסטר.
במידה מסוימת הסרטים הללו מזכירים את שני סרטי "סקס והעיר הגדולה" הידועים לשמצה. גם שם השחקניות חזרו לגלם את הדמויות המוכרות, והן היו ממשיכות לסרט שלישי לולא התגדותה של קים קטרל והריב המתוקשר שלה עם שרה ג'סיקה פרקר. על אף הביקורות הקוטלות, הסרט הראשון הכניס יותר מ-400 מיליון דולר בעולם כולו - משמע הרקע של הסדרה המוכרת בהחלט עזר למכירות. בהיסטוריה ההוליוודית יש דוגמאות נוספות לסדרות שהפכו לסרטים עם קאסט השחקנים המקורי שלהן, כמו "מסע בין כוכבים: הסרט" (1979), "טווין פיקס: אש הולכת אחרי" (1992) של דיוויד לינץ', "ורוניקה מארס" (2014) שהמעריצים מימנו בעזרת גיוס המונים, וכמובן כל סדרות האנימציה שהפכו לסרטים כמו "סאות'פארק", "משפחת סימפסון" ו"ביוויס ובאטהד".
אולם נראה שהגל הנוכחי מבוסס בעיקר על תרבות הערצה שהתפתחה בעידן האינטרנט. מלבד "הסופרנוס", כל הסדרות ירדו מהמסכים בשנים האחרונות, הן עדיין טריות אצל הצופים ומקצתן עדיין משודרות כמו "המתים המהלכים". תיאוריות סביב "שובר שורות" ו"המתים המהלכים" מציפות את האינטרנט (יש אפילו תיאוריה שהשתיים מתקיימות באותו יקום טלוויזיוני של AMC, כאשר הראשונה היא פריקוול לשנייה), ועם כל הצער שבדבר עבור חובבי הקולנוע - אם לשפוט לפי שיחות הברזייה - ידה של הטלוויזיה כבר מזמן על העליונה. הסרטים החדשים לא נוצרו בשם הנוסטלגיה או בשביל איחוד השחקנים שיכניס מיליונים בקופות גם אם העלילה מזעזעת (כמו במקרה של "סקס והעיר הגדולה"), אלא כדי לספק את המעריצים הרעבים לרמזים ועלילות שעדיין מתגעגעים לדמויות שמילאו את זמנם הפנוי.
יש לציין גם את רשתות הסטרימינג, שיצרו מודל כלכלי אחר לסרטים, כזה שאינו מבוסס על מכירות כרטיסים, אלא על קהל מעריצים נאמן. אומנם אף אחד עוד לא צפה בסרט "אל קמינו", אבל לא נראה שמישהו מתרגש מכך שהוא יהיה זמין לצפייה בנטפליקס ולא באולמות הקולנוע - זה אפילו מתבקש. אבל שאר הסרטים כן מיועדים בשלב זה לאולמות הקולנוע, ופה יש כבר מי שדואג. "אחוזת דאונטון" למשל, מכר יותר כרטיסים במכירות המוקדמות שלו מ"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו. במקום מסוים זה אפילו קצת כואב.
"הסופרנוס" מסמלת את תור הזהב של הטלוויזיה. היא שינתה את הדרך שבה אנחנו צופים בסדרות ומתייחסים אליהן. מעמדה כאחת הסדרות הטובות שנוצרו איתן, ולא משתנה בחלוף הזמן. במידה והסרט יהיה טוב ורווחי, האם האולפנים יתחילו לחפש עוד סדרות נחשבות לשים עליהן עין במקום למחזר את הסרטים של עצמן? האם בעתיד נתעורר לידיעה על סרט חדש שיוקדש למעלליו של דון דרייפר בשנות ה-80? אולי סרט לקימה מ"הסמויה", ומה לגבי סרט הרפתקאות על אריה סטארק שחוקרת את העולם שנמצא מזרחית לווסטרוס? האמת שלא ברור מה עדיף לעתיד הקולנוע, התקצירים האלה או "מטריקס 4".
