היה עליי לכבוש את שירה בכל יום מחדש
הרגשתי בטוח עם שירה, לא חששתי שהיא תעזוב אותי ואת הילדים, בטח שלא תבגוד כפי שבגדה, אך תמיד ידעתי שיש את המטר האחרון בלב שלה שהוא לא שלי, המטר שאני צריך לכבוש
נישאנו במאי 99 בקפריסין, הרבה לפני הטרנד. רצינו לחמוק מהרבנים הישראלים וגם מכל פסטיבל האירוויזיון ששטף את הארץ ועשה לי בעיקר מגעיל בנשמה. הרחקנו שתי משפחות ושלושים וארבעה חברים עד ללימסול. שירה כבר הייתה עם בטן של שישה חודשים ותאומים, וחגגנו בלי אלכוהול חתונה סאחית מדי לטעמי, אבל זה מה שההורים שלה ושלי רצו.
לטוריו הקודמים של גידי חלפי:
ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה
צעירות לא שמו עליי. שכבתי רק עם גרושות
עבור הוריי זה היה סוג של תיקון לחיים המעט שבורים שהם העניקו לי. ביום החתונה אמי לקחה אותי הצידה מכל ההמולה וביקשה ממני רק דבר אחד, שתמיד אהיה נאמן, קודם כל אליה ורק אחר כך לעצמי. "אני ואתה לא יודעים אם תאהב את שירה לנצח, מי יודע איזו שוודית תופיע פתאום", הוסיפה מתגלגלת מצחוק. "אבל תבטיח לי דבר אחד, שאם תפסיק להיות נאמן לאהבה הזו שלכם, תוודא את זה במיליון אחוז, שלא תשבור לה את הלב לחינם".
עבור הוריה של שירה, אני חושב שזו הייתה חתונה עם חשש. אחרי שחשפה בפניהם את הצלקות שאייל הותיר על גופה, הם התקשו להתנער מהמחשבה שיום יבוא וגם אני אפגע בביתם, והמחשבה הזאת לא נתנה להם מנוח, גם אחרי שכבר למדו להכיר אותי מבעד לפרסונה התקשורתית והמפוקפקת שהייתה לי. לפחות הם לא התנגדו לחתונה.
שבנו לארץ בתום סוף שבוע של טירוף חושים, עם שלוש טבעות שקושרות אותנו באמונה ושני עוברים שיקשרו בנינו לנצח. אני, הילד הנצחי של הרוק הישראלי, זה שפעם אמר בראיון לעיתון שהמטרה שלי בחיים היא לא בית ומשפחה, אלא המיטה הזוגית שנמצאת בכל בית ולהרוס משפחה אחר משפחה, התמסדתי. ולא סתם התמסדתי - גרתי עם שירה והילדים באבן גבירול, בדירה קטנה שמצאנו, והתחלנו יחד את תהליך ההתברגנות. שנה אחרי הלידה שירה חזרה ללמד ספרות ומלצרה קצת בלילות, ואני חזרתי להופיע.
כתבתי כמו נידון למוות של אהבה
זו הייתה התקופה הכי פורייה שלי בעשרים השנים האחרונות, זו שהובילה לאלבום "חוזר מדמם מקברי האהבה", זוכרים? בטח שאתם זוכרים. לא רוצה להתרברב, אבל שיר השנה, זמר השנה והסינגל הכי נמכר ב-2002. פתאום כל האותיות הסתדרו לי נכון על הלשון והמיתרים שוב נעו לי כמו חמאה בידיים. חזרתי לכתוב מוזיקה כמו שאני אוהב. כתבתי את עצמי לדעת בימים וניגנתי את המילים שלי בשני ורביעי לאנשים, בניסיון להבין מה עובד ומה פחות. כתבתי כמו משוגע, כמו נידון למוות של הלב.
כתבתי לאיתי ולענבר, הילדים שלי. לא ניסיתי ליצור את ה"כבש ה-17", למדתי כבר לא לגעת בקלאסיקות. אז כתבתי את אהבתי אליהם, דיממתי את הלב אל תוך הדף וקרעתי את הידיים על המיתרים כמו שברוזה לימד אותי פעם בלונדון, כשהזמין אותי לאולפן לעזור לו במיקסים. חרשתי את הנפש וקצרתי הכל, גם ניצנים שעוד לא הפכו ממש לחיטה.
ב-17 ביולי 2006 חזרתי שוב לקיסריה. עד היום אני זוכר איך לא הצלחתי לנשום שעה לפני ההופעה, ואיך שירה לקחה אותי לפינת החדר, השכיבה אותי על הרצפה הקרה ועשתה לי דמיון מודרך שלא ממש הצליח להרגיע. הצעדה לבמה הייתה איטית ומהירה במקביל. שאגות הקהל נכחו בי כמו המולה. לא ראיתי את כל חיי לנגד עיניי, ראיתי את העתיד, חייכתי אליו בנימוס מפוחד שמא ייקח ממני את המסלול שעליתי עליו חזרה. כשפרטתי על הגיטרה בפעם הראשונה באותו ערב ושמעתי את הקהל שר את השורה הראשונה בלעדיי, הרגשתי כמו צייר שנעמד שנים אחרי שסיים לצייר מול קנבס ענק, ומגלה להפתעתו גוון חדש שמעולם לא הבחין בקיומו.
לכבוש את שירה בכל יום מחדש
ושירה, שירה הייתה שם בכל שיר ששרתי. כל קימור של מילת אהבה היה שייך לה, כל לחישת פזמון הייתה טבולה בכמיהה שהיא תשמע אותה, כאילו שמעולם לא נישאנו והיה עליי לכבוש אותה בכל בית ושיר מחדש. שירה היא הזהבה ברלינסקי שלי, על אף שאנו נשואים אני כותב לה בנואשות, בתקווה שהיא תבין שהשיר עליה ותעזוב מישהו דמיוני למעני. שלא תבינו לא נכון, הרגשתי בטוח עם שירה, לא חששתי שהיא תעזוב אותי ואת הילדים, בטח שלא תבגוד כפי שבגדה, אך תמיד ידעתי שיש את המטר האחרון בלב שלה שהוא לא שלי, המטר שאני צריך לכבוש בכל יום מחדש.
וכך, מדי בוקר, בין השליחה של הילדים לגנים, הפרידה מהם בשער בית הספר ואפילו בשנים האחרונות, כשהייתי מוודא שלא שכחו משחת נעליים בתיק לצבא, ידעתי שאני מתחיל את היום במינוס של מטר מהלב של שירה, ועמלתי יום שלם כדי לזכות בו בחזרה. המטר הזה הוא אחד שצריך להתעכב עליו כי מעליו עומד משחק. כן, זוגיות, היום אני יודע, היא לא פחות ממשחק. פעם, הרבה לפני שהכרתי את שירה, רבתי שעות עם אבי בחצר ביתנו. הוא טען שזוגיות אינה קשורה לאהבה אלא לכימיה, לרצון לשתף ולדעת להרפות, ואני הייתי צעיר וטיפש וטענתי בפניו שהכל קשור לאהבה. טעיתי.
היום אני יודע שגם אם הזרע של הזוגיות הוא אהבה, זוגיות היא כמו משחק, משחק ילדים. אתם יודעים מה ההבדל בין משחק ילדים למשחקי מבוגרים? סיימון סינק, סופר שאני אוהב, כתב פעם שבמשחקי מבוגרים הכללים ברורים, ממש כמו בכדורגל. שתי קבוצות משחקות תשעים דקות, ומי שכבשה יותר מנצחת. משחקי ילדים שונים כי לא תמיד יש חוקים. הכל יכול להשתנות, והמטרה של כולם היא שהמשחק יימשך לנצח. זה קצת כמו עם זוגיות, לא? מדובר בשני אנשים שמשחקים משחק, שמטרתו היא להמשיך לאהוב בכל יום מחדש.
מרחקים מאירועים לרוב מצליחים להנחיל בך את ההבנה שהיית מטומטם, אך אני לא הייתי זקוק לזמן כדי להבין זאת לגבינו. את משחק הילדים של שמירת הגחלת שירה עזבה בשלב מסוים, ולמרות שידעתי שאני משחק אותו לבד, סירבתי להאמין לכך. המשכתי לבעוט בכדור, בזמן שהיא כבר שיחקה עם אחרים, נתנה להם את המטרים של ליבה בכדי ליצור בו לוח שחמט שבו הסתובבה גבוהה מכולם כמלכה, והעיפה אותי ללא ידיעתי מהלוח.
הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.
