"הכסף לא מנהל אותנו, אין לנו אפילו חשבון בנק"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת משפחת אשכנזי מקיבוץ לביא.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו 

"יש אנשים שלא היו גרים פה מבחינה אידיאולוגית - אבל הם רוצים בית"

"כל הכסף הולך על חתונות אבל אנחנו מקבלים את זה באהבה"

"אני אמנם בן 47, אבל עדיין רוצה לכבוש את העולם"

בצילום: שלום (44), ליאת (43), אליאב (16), רעיה (14) יעל ואחינועם (10) ועדיה (5).

משפחת אשכנזי(צילום: אסי חיים)

מחוץ לתמונה: אריאל (19) בצבא ואורי (19) שמתגייס בקרוב.

הבית: דירת קיבוץ חמישה חדרים, ללא שכירות או משכנתה. שלום: "לפני 10 שנים הגדילו את הדירות מ-80 מ"ר ל-120 מטר. אבל כמו בקיבוץ כולם מקבלים אותו דבר אז למשפחה של שני ילדים או שבעה ילדים זה אותו בית. קצת צפוף, אבל ברוך השם מסתדרים".

מה עושים? ליאת: "אני מנהלת משאבי אנוש בכפר נהר הירדן. זה כפר נופש לילדים חולים במחלות כרוניות. זה חלק מרשת של כפרים שהראשון נוסד על ידי פול ניומן בארה"ב. כולם מגיעים לנופש ללא כל עלות והרעיון הוא לחגוג את החיים. מרגש לראות אותם קצת משתחררים".

שלום: "אני מנכ"ל מלון לביא בקיבוץ. מורכב לנהל מלון קיבוצי כי אי אפשר לפטר חברי קיבוץ. יש להם מעלות כי הם מרגישים שותפות ושייכות, אבל הם גם יכולים ב-4 לעזוב הכל כי חובת העבודה היא מ-7 עד 4. אני גם מתמודד עם צורך בכשרות מיוחדת כי אנחנו קיבוץ דתי וזה מלון שמגיעים אליו הרבה מאוד חרדים שמטיילים בקיבוץ ומרשים לעצמם דברים שבבני ברק לא היו מרשים לעצמם".

מגיעים גם תיירים? שלום: "בהחלט. יש לנו משימה להראות את הפנים היפות של ישראל כי תיירים נתקלים פה בהרבה דברים לא לעניין. למשל, תיירים שאלו את מנהלת החנות על אחד המוצרים: 'איך זה פה ב-20 שקל ובמקום אחר 50 שקל. למה הישראלים ככה גונבים אותנו?' אנחנו רוצים להראות שאפשר גם אחרת".

זה קיבוץ כמו פעם? שלום: "זה קיבוץ שיתופי לגמרי. השכר של מנכ"ל המלון והמלצר הוא אותו דבר. כשאני נוסע לפגישה אני מחנה את הטנדר רחוק כדי שלא יראו עם מה אני בא. לדעתי זו דרך שכבר לא מתאימה לציבור שיושב פה היום. סתם דוגמה: מתוקף תפקידי אני צריך לבוש מתאים שעולה יותר אז אני צריך לקנות בעצמי כי מקבלים חולצה ב-10 שקלים". ליאת: "זה כבר עומד על הפרק ומתחילים לדבר על שינוי אבל זה קיבוץ מאוד שמרן וזה כנראה ייקח עוד הרבה שנים".

אבל יש גם הרבה יתרונות. אתם רגועים יותר? ליאת: "החיים רגועים הרבה יותר ואני שמחה שהכסף לא אישיו בחיים שלנו. הוא לא מנהל אותנו. זה מה שאני אוהבת בקיבוץ". שלום: "יש פה ערבות הדדית גבוהה ואנחנו מחזיקים אחד את השני למרות שבשנים האחרונות זה נהיה יותר קשה".

על מה מוותרים? ליאת: "עושים כל הזמן ויתורים. רצינו לטוס עם הילדים לחו"ל לפני שהם מתגייסים וזה קשה לעשות את זה מהתקציב שלך, אז מתפשרים. אנחנו לא עניים, אבל לא נטוס כל שנה לחו"ל".

מינוס? שלום: "אין לנו אפשרות להיכנס למינוס וזה גם עניין של אופי. אני לא ארשה לעצמי. אין לנו אפילו חשבון בנק. מנהלים אחרים צוחקים שבחיים לא הייתי בבנק".

איך מסתדרים עם שבעה ילדים? ליאת: "זו ברכה". שלום: "אימצנו גם שישה חיילים בודדים. אנחנו מקבלים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים. אנחנו מחויבים להתגייס והם באים מחו"ל ומקריבים למען המדינה. זה מחלחל לילדינו".

החלטה אימפולסיבית? שלום: "האמת שיש החלטה כזו אבל אני לא מצטער עליה לרגע. לפני שלוש שנים תרמתי כליה למישהו. יום אחד ראיתי כתבה בעיתון, בלי לחשוב יותר מדי מילאתי את הטפסים, שלחתי אותם ורק אחרי זה התקשרתי לליאת. מאז יצאנו למסע מופלא של שמונה חודשים עם המון בדיקות והרבה תהפוכות. לא רציתי להכיר בהתחלה את הנתרם כי לא רציתי שירגיש חייב לי. זה היה משהו שהחלטתי עם עצמי אבל הניתוח נדחה וחשבתי שהוא בטח מבואס נורא, אז נסעתי לבית החולים ופגשתי בחור בוכה שפחד שאברח לו. מאז הניתוח אנחנו חברים טובים".

לא פחדת? שלום: "גם אמא שלי שאלה ואמרתי לה: 'אני בחשבונות שלי עם הקב"ה תמיד קיבלתי, ואני מאמין שאם אצטרך משהו הוא יעזור לי'. היום אני מעריך את החיים הרבה יותר".

חופשה אחרונה? ליאת: "היינו פה בארץ. זה מה שהתאפשר".