"נוכלות בלי חשבון": ג'ניפר לופז עוד תגיע לאוסקר
עלילת "נוכלות בלי חשבון" על חשפניות צמרת ששדדו לקוחות עשירים באופן מתוחכם, מבוססת על סיפור אמיתי - אבל עושה הנחה לגיבורות בשם העצמה נשית ותקינות פוליטית. אולי זאת הסיבה שנשים נהנות ממנו יותר מגברים
אין ספק שסרטי חבורות פשע נשיות הם טרנד עכשווי בקולנוע ההוליוודי. "נוכלות בלי חשבון" (Hustlers), העוסק בחבורת חשפניות שמפתחות יוזמות קרימינליות כדי לחלוב את לקוחותיהם, הוא דוגמה מוצלחת לטרנד זה.
סרטי חבורות פשע נשיות אינם תופעה חדשה. הפקות B מוביז וסרטי אקספלוייטיישן עשו זאת כבר בשנות ה-50, אבל הם נשארו בשולי התעשייה בגלל ההתמקדות שלהם באלימות נשית ובמיניות שנלוות לכך. פריצת הדרך התרחשה ב"תשע עד חמש" (קולין היגינס, 1980): קומדיית מיינסטרים מצליחה בהובלת שלוש כוכבות (לילי טומלין, ג'יין פונדה ודולי פרטון) על שלוש עובדות שחוטפות את הבוס המניאק שלהן ונוקמות בו. מנקודה זו השיקולים הפכו לקצת יותר נאורים בכל הנוגע לייצוג פושעות והערך הפמיניסטי שלהן. ב-1991 יצא "תלמה ולואיז" בבימוי של רידלי סקוט, שהתבסס על תסריט שנכתב על ידי אישה (כאלי ח'ורי). חרף הסיום הטרגי שלו, הסרט חגג חברות, חופש והעצמה נשית בדרך שרק אישה יכלה לנסח.
בשנים האחרונות, עם המודעות הגוברת להיסטוריה הבעייתית של ייצוגים נשיים בקולנוע, הסרטים ההוליוודיים נבחנים בעין קפדנית יותר. בעידן הרשתות החברתיות התפיסות הביקורתיות שבעבר היו נחלת האזוטריה התיאורתית בחוגי המגדר והאמנות זוכות היום לפישוט פופולרי (ולא אחת פופוליסטי). לכן מעניין להסתכל על סרטי הפשע האלה כזירה מרתקת לבחינת השינויים הערכיים המואצים שעוברת תעשיית הקולנוע והתרבות בכללותה.
ב-2018 ראינו את "אושן 8" הלקוי (גארי רוס הבמאי ותסריטאי-שותף יחד עם אוליבייה מילץ') ו"אלמנות", עיבוד ראוי לסדרה הבריטית של לינדה לה פלאנט משנות ה-80. הבמאי היה סטיב מקווין והסופרת גיליאן פלין שימשה כתסריטאית. ב-2019 כבר מדובר על סרטים שנכתבו ובוימו באופן בלעדי על ידי נשים. בתחילת אוגוסט יצא וכשל בארה"ב "המטבח" (נכתב ובוים ע"י אנדריאה ברלוף) וב-2020 ייצא "ציפורי טרף", סרט חבורת פושעות העל הראשון עם הארלי קווין מ"יחידת המתאבדים" (במאית: קאת'י יאן, תסריטאית: כריסטינה הודסון).
על רקע זה צריך לראות את "נוכלות בלי חשבון" שנכתב ובוים על ידי לורן סקאפרייה. העלילה מבוססת על כתבת תחקיר של ג'סיקה פרסלר שהתפרסמה ב-2015 ב"ניו יורק מגזין" תחת הכותרת "The Hustlers at Scores" ("הנוכלות ממועדון החשפניות הסקורס"). מרגע יציאתו, הסרט זוכה לתשבוחות מפתיעות באחידותן מהביקורת האמריקנית. ג'ניפר לופז שמופיעה בתפקיד משנה צבעוני במיוחד צועדת בדרך הבטוחה למועמדות לאוסקר על שחקנית משנה.
"נוכלות" הוא סרט שישמח לא מעט נשים, בעיקר אם הן תגענה לקולנוע בחבורה. לגבי גברים יש סיכוי לתחושה קצת יותר מסויגת מהאופן שבו הסרט מציג את העליונות הנשית של החשפניות התחמניות, לעומת רפיסותם של הקורבנות הגבריים. מעניין לעמוד על הבדלים בין הדמויות הנשיות האחראיות למעשי הפשע כפי שהוצגו בכתבה של פרסלר לעומת האופן בו הן מוצגות בסרט. הבדלים אלו מלמדים לא מעט אודות האופן בו הסרט בוחר להציב עצמו באקלים התרבותי-פוליטי הנוכחי, וכתוצאה מכך ההבדל הכמעט בלתי נמנע בין תגובות הצופים והצופות.
בתקופה שקדמה למפולת הכלכלית של סתיו 2008 הברוקרים של וול סטריט הרוויחו בענק וחגגו בגדול במועדוני החשפנות של מנהטן. דורותי (קונסטנס וו הזכורה מהקומדיה הרומנטית "עשיר בהפתעה") מטפלת בסבתא החולה שלה. כדי להתפרנס היא מתחילה לעבור במועדון חשפנות תחת שם הבמה דסטני. מהר מאוד היא מבינה שהיא לא לגמרי שולטת בטכניקות החשפנות. בעיניים פעורות היא מסתכלת על ריקוד המוט הווירטואוזי של החשפנית הבכירה רמונה (ג'ניפר לופז), ומתפעלת מיכולתה לגרום לגברים לכסות את כל הבמה עליה היא רוקדת בשטרות כסף.
רמונה היא חשפנית עם לב של אמא (יש לה גם ילדה קטנה שלמענה היא תעשה הכל), והיא נכונה לקחת תחת חסותה את דסטני. היא תלמד אותה את התנועות והטכניקות, והן תעבודנה יחד כצמד שיגרוף כסף מהלקוחות. זוהי חברות קרובה ומנחמת, הנושאת הדים לדפוס חיובי של יחסי אם-בת.
אולם הקריסה של 2008 מדללת את הלקוחות. דסטני חוזרת להיות דורותי ומנסה את מזלה במציאת עבודות בשכר מינימום. ישנו גם סיפור בעייתי עם גבר שמותיר אותה עם ילדה. בסוף היא חוזרת למועדון, אבל אז נחשפת למבצע הקרימנלי אותו מנהיגה רמונה בצוק העיתים. הרעיון הוא ללכוד גברים מחוץ למועדון, להשקות ולסמם אותם, להחזיר אותם למועדון, ואז כשהם בעילפון חושים לחייב את כרטיסי האשראי שלהם בסכומים שיכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים.
"נוכלות" שואב השראה מעבודותיו של מרטין סקורסזה. מהאופן שבו "החבר'ה הטובים" מציג את מערבולת הפשע שבה הגיבור הולך ומסתבך, ומ"הזאב מוול סטריט" את דימויי הבכחנליה של העבריינות הפיננסית. סקאפרייה כתבה את התסריט של "נוכלות", אך לאחר שסקורסזה דחה את ההצעה לביים אותו, היא לקחה על עצמה את המשימה.
סקאפרייה, לזכותה, עושה עבודה טובה ומצליחה לביים את העירום הנשי (שבאופן יחסי נעשה בו שימוש מוגבל למדי) בדרך שאינה משרתת את המבט הגברי. היא נמנעת מהמשחק הכפול של גירוי צופים גברים ויומרה להעצמה נשית כמו זו שקיימת ב"נערות שעשועים" (1995) של פול ורהובן. קטעי החשפנות וההתחככות המינית בגברים מעוצבים כפעולה נשית מתואמת למען המטרה המשותפת: החליבה הפיננסית של הלקוחות/קורבנות.
בכתבה המקורית הגיבורות היו נשים "בלי אלוהים" במלוא מובן המילה, אך הסרט מציג גרסאות מעודנות של הדמויות ושל יחסיהן. כאן הן זוכות לקרובי משפחה חלשים שבהן יש לתמוך, כאן הן לא עוסקות במתן שירותים מיניים במועדון, או, בהמשך, בשכירתן של זונות כחלק מאופרציית הסימום-שוד שהן מבצעות. במקום מערכת יחסים נצלנית ונטולת סנטימנטים כפי שהוצגה בכתבה המקורית, כאן יש "אם-בת".
המעשים שנעשו מחייבים סט מאוד לא סימפטי של תכונות אופי, אבל בגלל האג'נדה של אחווה נשית אותה מנסה לקדם הסרט, אלו לא התכונות של הגיבורות. לכן העלילה מזמנת כמה קפיצות ותפניות שליליות בהתנהגותן של הדמויות – גם כלפי הקורבנות וגם אחת נגד השניה. ללא קפיצות אלו לא ניתן לשמור על מהלך האירועים בפרשה כפי שקרתה במציאות. בנוסף, הרגעים בהן הדמויות מנסות להצדיק את מעשיהן כמעין נקמה בנציגי תאוות הבצע של וול סטריט נראים כניסיון קצת מגושם להפוך אותן לגיבורות של נשיות מנוצלת ממעמד נמוך. אלו נקודות תורפה דרמטיות ורעיוניות, אבל ספק אם הן תפרענה לצופות שיזדהו עם הגיבורות ויחוו סיפוק ממעלליהן.
