למה לא תפרוץ מלחמה בין ישראל לאיראן
במזרח התיכון הושרש "דו-קיום" אסטרטגי שבמסגרתו שתי המדינות מעוניינות להנציח מצב קיים. פובליציסט עיראקי מנתח את ההתרחשויות באזור
מול עינינו מתרחשת החרפה חסרת תקדים בפעולות המיוחסות לישראל מחוץ לגבולותיה בכמה זירות – בלבנון, בסוריה ובעיראק. על חלק מפעולותיה היא לקחה אחריות בפומבי, על אחרות לא, אולם מספיק להקשיב לפרשנות המדינית והצבאית כדי להבין שהיא שעומדת מאחוריהן. על פי הפרסומים, שני מל"טים ישראליים תקפו בפרברים הדרומיים של ביירות, ובמחוז אלבקאע שבלבנון הותקף בסיס צבאי השייך למפקדת החזית העממית. ישראל פעלה גם בדמשק, וכן תקפה בסיסים ומחסני נשק שככל הנראה שייכים למיליציות השיעיות "אל-חשד אל-שעבי" בבגדאד ומחוז צלאח א-דין בעיראק.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
תקיפות אלו מחייבות לשאול אם העימות הישיר בין איראן לישראל מתרחב לזירות חדשות. איראן וישראל שומרות זה כמה עשורים על "דו-קיום" תועלתני ואסטרטגי ביניהן. המצב הזה קנה אחיזה רחבה עוד יותר לאחר הפלישה האמריקנית וכיבוש עיראק, שאחר כך הפכו גם את איראן לכובשת בעיראק.
"דו-קיום" מעין זה מוכר וידוע ביחסים בינלאומיים; כאשר שתי מדינות חזקות שואפות לשלוט ולהשפיע על אזור אחד ואף להרחיב את שליטתן בו נוצרת מעין תחרות מדינית, צבאית וביטחונית, המובילה להבנות בלתי מדוברות על מידת ההשפעה של כל אחת מהן. בה בעת, שתיהן נמנעות מהתנגשות כי הן יודעות שהתנגשות כזאת לא תשרת את האינטרסים שלהן. זוהי בדיוק המשוואה המכתיבה את היחסים בין ישראל לאיראן.
אך לאחרונה המלחמה בסוריה שינתה את מערך הכוחות בין שתי המדינות. איראן, שהתחזקה בעקבות ניצחונותיה בסוריה וקנתה את השפעתה בכסף שלה ובדם שלה שנשפך בסוריה, מרגישה כעת משוחררת מגבולות הפעולה הקודמים ומרחיבה את פעילותה לאזורים נוספים. ישראל ביקשה באמצעות תקיפותיה להסיג את הכוחות האיראניים לאחור ולחזור למסגרת הקודמת של ה"דו-קיום", ואיראן בתגובה בחרה שלא להגיב למתקפות הישראליות, מכיוון שהיא מבינה היטב את חוקי המשחק. כך מתרחשת ההסלמה בסוריה.
עניין נוסף שהיה אחד הגורמים להסלמה האחרונה הוא ריבוי הזירות שבהן יש לאיראן השפעה. בעבר הייתה חזית חיזבאללה היחידה שבה היו כללים ברורים להתנהלות העימות האיראני-ישראלי. אולם הזירות הפרו-איראניות התרבו והתפרסו עד לעיראק ולתימן, וכמובן גם לסוריה ולפלסטין. מבחינת ישראל זוהי הפרה של מאזן הכוחות בינה לבין איראן, שכן הוא מתרחב מעבר לחיזבאללה.
התפתחות זו חייבה את ישראל לתקוף ולשמר את כוחה. ישראל יכולה לעשות זאת לא רק בגלל הסיבות לעיל, אלא גם מפני שהיא נשענת על התמיכה הרחבה וחסרת התקדים שהיא זוכה לה מההנהגה האמריקנית. איראן, לעומת זאת, סובלת מסנקציות כלכליות שארה"ב משיתה עליה, ואין לה פניוּת, וברירה, אלא לבלום את עצמה מלהגיב למתקפות הישראליות המתרחבות.
כל ההתרחשויות הללו נעשות קריטיות על רקע הבחירות הקרבות בישראל. בנימין נתניהו משתמש בהתקפות על מנת למצב את עצמו כמנהיג היחיד שיכול לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל. כתוצאה מכך ישראל נוקטת אסטרטגיה צבאית חדשה ומכניסה את עצמה לזירות חדשות דוגמת עיראק, שלא היה בה עד כה עימות צבאי ישיר גם אם ישראל פוקחת על עיראק עין מודיעינית מאז 2003.
ישראל ואיראן – תמונת מראה
מה שממשיך לקבוע את חוקי המשחק הוא שימור ה"דו-קיום" בין איראן לישראל. לפיכך אין סיבה להאמין שבמזרח התיכון עלולה לפרוץ מלחמה שתשנה את הגבולות המסורתיים ששורטטו. אין סיבות אידאולוגיות או קיומיות למצב הסכסוך האיראני-ישראלי: פלסטין, למשל, אינה באמת חלק במשוואת הסכסוך הזה. איראן אמנם תומכת בפלגים פלסטיניים ומקפידה להצהיר השכם והערב שהיא מנהיגת המאבק באזור, אך פלסטין רק מהווה עבורה אמצעי לשרטוט גבולות השפעתה ותו לא. אינטרסים ומאזני כוח הם הגורם האמיתי לקבלת ההחלטות במקרה זה.
צריך גם לזכור שמבחינת התנהלות פוליטית וצבאית, ישראל אינה טובה מאיראן, ומה שישראל עשתה ועושה בפלסטין אינו שונה ממעלליה של איראן בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן.
הגורמים הבינלאומיים השולטים באזור יודעים היטב ששאיפותיה של איראן להיות שחקן משמעותי באזור הן לגיטימיות, ולפיכך הם מוכנים לקבל גם את האינטרסים של ישראל, הנובעים מרצונה של איראן לחלוש על מוקדי כוח נוספים.
אולם בסופו של דבר, טהרן יודעת היטב שארה"ב היא שמחליטה על חלוקות הכוח באזור, והאסטרטגיה האמריקנית ברורה: אין סיכוי שגורם מקומי יחיד יחלוש על האזור כולו. לפיכך, למרות ההסלמה, מצב הדברים נשמר כמות שהוא.
- מת'נא עבדאללה הוא מרצה ליחסים בינלאומיים, פובליציסט ופרשן עיראקי. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבי", היוצא לאור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
