משתתפים בהגנת המדינה, מבקשים את הגנת המדינה
את הרכיבים החדשניים שמייצרת "תגל אס. פי. תעשיות" אפשר למצוא בטנק המרכבה, מערכת כיפת ברזל, אבל גם במדפסות של HP. למרות המעורבות בפרויקטים שחשובים לבטחון ישראל, ראשי המפעל חוששים: משער המטבע הבעייתי, מהרגולציה המופרזת, מבעיית כוח האדם, "ומהתחושה שדוחקים את הצבא לחפש אלטרנטיבות מחוץ למדינה"
בשיתוף התאחדות התעשיינים
כתבת: יובל חנינוביץ, צילום: שחר גולדשטיין, עריכה: גל שאול, הפקה: דולב לשם
"our story - the Israeli defense story", זה המוטו של חברת "תגל אס. פי. תעשיות". הייתם מצפים שמי שמתהדר באמירה כזאת יהיה יצרן מטוסים, צוללות, או רובים. ב"תגל" מייצרים דווקא מוצרי גומי ומתכת – אלא שהמוצרים האלה מהווים חלק מכלי נשק רבים שהופכים את ישראל למקום בטוח. צפו בווידיאו בראש הכתבה.
החברה נוסדה בשנת 1952 על ידי משפחת גולן. היא שכנה בשנותיה הראשונות באזור חיפה, וכיום היא ממוקמת ביוקנעם לאחר שעברה מספר שינויי בעלות והגיעה לידיה של חברת פלמר אינג'ינירינג בע"מ.
מדובר בחברה עם עובדים ותיקים שמחזיקה שלושה מפעלים – גומי, מתכת ותערובות. מראשית שנות ה־70 היא מייצרת מוצרים עבור משרד הביטחון וצה"ל. "ההתפתחות שלנו במהלך השנים הולכת יד ביד עם פרויקט טנק המרכבה", מסביר טל דקל, מנכ"ל החברה, ומספר ש"תגל" היא חלק מיותר ממאה תעשיות ששותפות בפרויקט הענק הזה. "הצבא מקבל כלי מאוד טוב בעלות נמוכה", הוא מתגאה.
מספר העובדים ב"תגל" עומד כיום על 94. אחד מהם הוא סלמן חסן, עובר ייצור שנמצא שם עוד משנות ה־70. "זאת המשפחה השנייה שלי", הוא אומר בהתלהבות, ומספר בגאווה על הכמויות ההעצומות שמיוצרות במקום עבודתו: "מאז שהתחלתי ייצרנו מאות אלפי גלגלים".
את הגלגלים שמיוצרים במפעל ניתן למצוא על כמעט כל כלי רקם (רכב קרבי משוריין) שנוסע בארץ או בעולם. צה"ל משתמש בהם לנגמ"שי ה"נמר" ולטנקי המרכבה. "להיות תעשיין בישראל זה קודם כל ציונות", טוען דקל, "אנחנו מאוד גאים, גם כאזרחי מדינת ישראל וגם כתעשיינים במדינה, להגיד שהתעשייה ביחד עם הצבא הצליחו לייצר את הטנק הטוב ביותר בעולם". הכוונה היא כמובן למרכבה סימן 4. "אנחנו מאמינים שהוא המתקדם בעולם", הוא קובע.
מעבר לכך, "תגל" הם ספקי טכנולוגיה וידע לעולם לגבי גומי לתחום הרקם. המפעל עוסק בייצוא למדינות שונות, ביניהן גרמניה, יוון, יפן, דרום קוריאה וכמובן ארה"ב. עד כמה החברה ייחודית? אפשר רק לציין שהיא אחראית על ייצור מכסים ואטמים עבור קבלן אמריקאי שמייצר את מערכת "כיפת ברזל", החברה היחידה שמספקת את הרכיב הזה, פיתוח שלקח שנים רבות.
תחומים נוספים שבהם החברה עוסקת בימים אלה הם פיתוח, תכנון וייצור של חוליות לרכבים אוטונומיים בלתי מאוישים, ייצור מוצרים להולכת מים בברזים עבור תעשיית המים, ייצור רכיבים עבור רכבת ישראל ועבור המדפסות לחברת HP הם פיתחו יריעות ואקום ייחודיות.
"אנחנו משקיעים הרבה מאמצים וכסף בנושא הטכנולוגי ובהתקדמות הטכנולוגית, למשל לפתח גומי מתקדם יותר לפי מה שהלקוח צריך", אומר דקל, ומודה: "היכולת שלנו לחדור לשווקים בחו"ל קיימת רק במידה שצריכים טכנולוגיה שונה וחשיבה מחוץ לקופסה. במוצר מדף רגיל יהיה קשה".
הקושי שעליו הוא מדבר מהווה איום על החברה שלו, ועל רבות כמותה: במהלך העשורים האחרונים הרווחים ירדו והיכולת להתחרות מול יצרני המזרח הרחוק הולכת ונשחקת. אחת מהבעיות שאיתן מתמודדת התעשייה, לדבריו, היא הרגולציה. כדי לייצר ולייצא יש צורך בקבלת אישורים שקשה מאוד להשיג. "הממסד הממשלה מי שאחראים בנושא צריכים להסמיך מפעלים לתקנים האירופאים והאמריקאים כך שיוכלו לייצא", הוא טוען. בשנים האחרונות נוסף קושי נוסף למאמצי הייצוא: "הדולר והיורו נחלשו, הקושי שלנו לשלם משכורת בשקלים גדל".
אך מעל הכל, הבעיה הכי גדולה – זאת שעליה מתלוננים באופן גורף כמעט כל אנשי התעשייה – היא כוח אדם. גם ב"תגל" קיימות הזמנות למוצרים, אך אין יכולת לייצר. לדברי דקל, העובדים עוזבים אחרי כמה חודשים בחיפוש אחר מקום יותר נוח. "מדובר במחזור כמעט יומי של קליטה ופליטה של עובדים", הוא מספר. הבעיה, לדעתו, מתחילה בדרך שבה מגדירים תעשייה מסורתית בישראל, ובתדמית המוטעית שמייחסים לה. "אולי הסביבה היא לא הכי נוחה, אבל אנחנו נותנים כלים לעבוד ולהצליח והמשכורות לא פחותות", הוא טוען.
לדבריו, גם הממסד לא ממש תומך. "יש לנו תחושה שדוחקים את הצבא לחפש אלטרנטיבות אחרות מחוץ למדינה", הוא טוען, "אם זה יקרה, יהיו לכך השלכות: התעשייה עלולה לאבד טכנולוגיות מאד משמעותיות, שלא יהיה קל להחזיר אותן. אם נוותר על התעשייה נגיע למקום מאוד לא טוב, בעיקר בגלל שאנחנו כלכלה קטנה שיהיה לה מאוד קשה לשחזר הישגים שצברנו בעמל במהלך 60־70 השנים האחרונות".
בעידן שבו כמעט כל צעיר חולם על לשבת שעות אין־סופיות במשרד ולעבוד בהייטק, יש מי שדווקא נהנים מסביבת עבודה הרבה יותר דינאמית. שי קוסטיס עובד כבר שמונה שנים כטכנולוג הראשי של המפעל, והוא אחראי בין היתר על פיתוח מוצרים חדשים. "בזמן שעבדתי בהייטק נחשפתי לעולם הגומי והתאהבתי בו", הוא מספר, "זה היה מעבר חד ממשרד עם קירות חוסמי רעש לתעשייה כבדה ומלוכלכת, אבל אני מאוד אוהב את השינוי. בעיקר אני אוהב את הרעיון שאתה מייצר משהו פיזי".
שי עושה מילואים בגדוד שריון ולא מפסיק להתלהב כאשר הוא נתקל במהלך השירות בגלגלים שמיוצרים ב"תגל". "אני תמיד שולח תמונה לצוות", הוא מודיע.
לצד הגאוה, גם הוא מזהה בעיה בסיסית. "מצד אחד, עובד ישראלי יקר יותר מעובד סיני או הודי ומבחינת הייצור אין לו הרבה יתרונות", הוא אומר, "מצד שני, שהיתרונות שיש למדינה שלנו בתחום ההייטק לא באים לידי ביטוי בתעשייה המסורתית. התוצאה היא שהמפעלים לא מצליחים להתחרות על מוצרים בסיסיים, אבל לרוב הם גם לא מספיק מתוחכמים ויעילים להתחרות בתחומי טכנולוגיה מתקדמת". ומה הפתרון שלו? חיבור טוב יותר של ההייטק והתעשייה המסורתית. לתשומת לב מקבלי ההחלטות.
בשיתוף התאחדות התעשיינים
לפנייה לכתב/ת 
