מה עשה וויל פארל בכל הערוצים בטלויזיה האמריקאית?
הלייט נייט הוא פורמט קשיח וברור בן 65 שנה, והוא מתחיל להשתנות
באחד הלילות של החודש האחרון, יום חמישי ה־8 באוגוסט אם נדייק, השתלט וויל פארל על הטלוויזיה האמריקאית. פארל הופיע בלא פחות משש תוכניות לייט נייט בתור רון בורגונדי, דמות קריין החדשות המנותק מהסבנטיז, שהציג לראשונה בסרט "והרי החדשות" לטובת קידום העונה השנייה של הפודקאסט שלו, The Ron Burgundy Podcast. התוכניות של סטיבן קולבר, ג'ימי פאלון, ג'ימי קימל, ג'יימס קורדן, סת' מאיירס וקונאן או'בריאן שיתפו פעולה עם תעלול יחסי הציבור, ובראשית כל אחת מהן הודיעו על "אורח בלעדי מיוחד", שהתגלה בהפתעה לקהל בתור אותו רון בורגונדי, לבוש באותה חליפת צווארון פולו חומה ובאותו הצעיף.
רון בורגונדי הציג בשש התוכניות קטע ממופע סטנדאפ מדומיין וגרוע ("סטנדאפ הוא תשוקה לכל החיים שלי כבר בערך שבוע", הוא אומר לפאלון), מה שכמובן מהווה חומר גלם נפלא עבור פארל להשתכשך בקלישאות סטנדאפ כמו "יש פה מישהו מ..." או "מה הקטע עם כנפי באפלו? זה לא באפלו, זה עוף". אצל קימל הוא עשה חיקוי עבש של ג'ק ניקולסון, אצל מאיירס הוא רב עם בובת פיתום היפסטרית, ואצל קונאן השתמש באביזרים מטופשים כמו בובה של ולדימיר פוטין שעושה פלוצים. השואו של פארל הורכב מאנטי קומדיה מובהקת שאמורה לצחוק על ולפרק את אותן קלישאות מיושנות של סטנדאפ, אבל בלי כוונה של ממש הוא הצליח לשפוך אור דווקא על כמה קלישאות מיושנות מסוג אחר — הקלישאות של תוכניות הלייט נייט.
רשת הרדיו iHeartRadio, שמפיקה את הפודקאסט של פארל, ידעה שאם הוא יתארח רק בתוכנית אחת, לאף אחד לא יהיה אכפת. נו, פארל כבר עשה עשרות כאלה, גם בדמותו של בורגונדי, אז מה? אבל השתלטות גורפת על המסך זה כבר חריג. ברור לכולם שכבר עברו הימים שתוכניות הלייט נייט נלחמו עד זוב דם על הזכות לבלעדיות על אורח במטרה למשוך כמה שיותר צופים, אבל אותו אורח שמשובץ בכל התוכניות מעיד, יותר מהכל, על כמה אירוח שכזה הפך לזניח.
למרות שההופעה של פארל הייתה שונה בכל תוכנית, קשה היה להתעלם מכמה זה מרגיש דומה. אחרי צפייה בכל הקטעים קשה לזכור אצל מי הוא סיפר על קרב הסכינים נגד קיילי מינוג ואצל מי הוא ברח מבואש. הרי פורמט הלייט נייט כבר מוכר לעייפה — מתחילים במונולוג פתיחה עדכני, ואז מערכון קצר או משחקון, אורח מפורסם, אורח פחות מפורסם ומסיימים עם מופע מוזיקה או סטנדאפ. חמישה ימים בשבוע, 52 שבועות, שנים על גבי שנים. לכן הבדיחה הטובה ביותר של פארל הייתה היחידה שהוא סיפר בכל אחת מהתוכניות: בסיום כל קטע סטנדאפ, כשהוזמן על ידי המנחה לשבת על הספה לריאיון קצר, אמר בורגונדי בהפתעה מזויפת "אם הזמנת אותי לספה, אז זה כנראה הלך טוב". נו, אתם כבר מכירים את הרוטינה.
לייט נייט זו מסורת אמריקאית ארוכת שנים. כמו פורמטים אמריקאיים רבים, גם השורשים של הלייט נייט נטועים עמוק במופעי הבידור של וודוויל ששרדו לאורך ימי הרדיו ומצאו לבסוף בית קבוע בטלוויזיה. הלייט נייט הראשון, "טונייט עם סטיב אלן", עלה לשידור בדיוק לפני 65 שנים ברשת NBC. הוא היה ארוך ורופף יותר מהפורמט המוכר, אבל כבר אז הציג הרבה מאפיינים ששרדו עד היום, כולל המונולוג הרבע פוליטי, ריאיונות קלילים ומעט קטעי קומדיה שצולמו מבעוד מועד. התוכנית הגיעה בדיוק בזמן, בימים שבהם התרחשה קפיצה במכירות מכשירי הטלוויזיה והפכה במהרה להרגל טלוויזיוני. מסיימים יום, מדליקים טלוויזיה ב־23:30 ונרדמים מתישהו בין הריאיון השני לאקט המוזיקלי.
לאורך השנים הטונייט שואו, כפי שהיא מוכרת עד היום, עברה שינויים רבים, אבל השינוי החשוב מכולם היה נחיתתו של הקומיקאי ג'וני קרסון במושב המנחה ב־1962. קרסון הצליח, בעזרת ערבוב מתוחכם בין ממלכתיות לסחבקיות, להפוך אותה למוסד אמריקאי ואת עצמו לסמל. הוא היה לאמריקאים מה שחיים יבין היה לישראלים, רק עם חוש הומור חד ואישיות חמימה ואוהבת. למעשה, הוא היה מונופול תוכניות לייט נייט. בכל פעם שרשתות שידור אחרות כמו ABC ופוקס ניסו להשיק תוכנית מתחרה, קרסון חיסל אותה ברייטינג בקלילות הטיפוסית שלו. למעשה, תוכנית הלייט נייט היחידה שהצליחה לשרוד הייתה זו של דייוויד לטרמן, ששודרה גם היא ב־NBC החל מ־1982 מיד אחרי קרסון.
ג'וני קרסון היה מלך הלייט נייט במשך 30 שנה, עד שב־1992 שבר את המונופול ועזב את התוכנית. אם יש משהו שלמדנו מ"משחקי הכס" זה שברגע שהמלך מת, כולם רצים אל הכתר. המועמד הטבעי להחלפת קרסון היה לטרמן, שהצליח להביא רייטינג מרשים יחסית לשעה המאוחרת שבה שודר, אבל ל־NBC היו תוכניות אחרות. הם בחרו לתת את התפקיד לג'יי לנו, קומיקאי מצליח שהיה מנחה אורח בטונייט שואו מפעם לפעם, כשקרסון היה זקוק לחופשה. בניגוד ללטרמן, לנו לא פחד לשחק מלוכלך כדי להשיג את התפקיד שתמיד חלם עליו — כולל הדלפת ידיעות שקריות לעיתונים והרגל מגונה של הסתתרות בארונות ברחבי NBC במטרה לצותת לשיחות של מנהלי הרשת. קרסון, שהעדיף את לטרמן, היה שבור לב מכך ש־NBC אפילו לא שאלו אותו את מי הוא מעדיף.
באופן אירוני, הזלזול בלטרמן יצר את האויב הגדול ביותר של הטונייט שואו כשהמנחה המאוכזב עבר להנחות תוכנית מתחרה ברשת CBS שנתנה פייט רציני לרייטינג של לנו. אבל בסך הכל האירוע, שכונה "מלחמת הלייט נייט", החזיר עניין בפורמט העייף והניח את היסודות לפארודיה הגדולה ביותר שנוצרה על עולם הטוק־שואוז הלילי — "המופע של לארי סנדרס". הקומיקאי המבריק גארי שנדלינג יצר לייט נייט פיקטיבי שהציג את מאחורי הקלעים של תוכנית מהסוג הזה, על האגו הגדול והאנשים הקטנים שמרכיבים אותה. הסיטקום המוקומנטרי הזה היה לא רק הבסיס לסיטקום המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו, אלא גם נעץ מדויק בבלון של עולם הלייט נייט.
גם הפארודיה המדויקת לא ממש הצליחה לשנות את המבנה הקלאסי של הלייט נייט, אבל עזיבתו של קרסון כן פתחה את הצוהר לתוכניות אירוח נוספות במהלך השנים הבאות. פרשיית המין של ביל קלינטון והבלגן בבחירות לנשיאות של שנת 2000 היו דלק קומי נהדר, והכל זרם על מי מנוחות, עד ששוב כס המלכות של הטונייט שואו עמד להתפנות. הפעם היה זה קונאן או'בריאן שהיה אמור להכניס רוח חדשה לפורמט המיושן (והוא אכן הנחה את הטונייט שואו במשך שבעה חודשים), אבל הממזר חובב הארונות שוב שיחק מלוכלך, ובסופו של דבר לנו עלה לסבב של ארבע שנים נוספות בתוכנית לפני שהוחלף על ידי ג'ימי פאלון.
אם כל התמורות והריבים שבעולם לא הצליחו לשנות את הפורמט הנושן, לפחות היה דבר אחד שכן. האינטרנט, ובאופן נקודתי יותר, יוטיוב. זה לא היה מעבר קל — רוב תוכניות הלייט נייט התעקשו להשאיר קטעי וידאו באתרים שלהן ולא ממש ספרו את קהל האונליין, אבל הקידמה בלתי נמנעת גם עבור המוסד הטלוויזיוני הוותיק באמריקה. מרגע שהבינו את המשמעות הכלכלית של המונח ויראליות, מנחי התוכניות החלו ליצור קטעים שתפורים למידות האינטרנט במטרה לזכות במעמד הדיגיטלי הנחשב.
ג'ימי פאלון מתמחה במשחקים עם הסלבס הגדולים בעולם, ג'יימס קורדן שר עם אגדות מוזיקליות באוטו, ג'ימי קימל מותח ילדים, וסת' מאיירס מספק מונולוגים מדויקים על טראמפ — הכל כדי שתלחצו על כפתור השיתוף. המהפך עוד לא הושלם, אבל לאט־לאט טבלאות הרייטינג מוחלפות במונה הצפיות של יוטיוב ועמוד המעריצים בפייסבוק. זה אמנם שינוי מינורי, שהרי הכל נשאר במסגרת הפורמט הסטנדרטי, אבל בשנים האחרונות הלחץ לספק חומרים ארוזים יפה לאונליין בהחלט מורגש.
רוחות של שינוי באוויר, והן לא מגיעות רק מהרשת הגלובלית. בתחילת השנה קונאן או'בריאן, שעבר לרשת הכבלים TBS אחרי הבלגן עם לנו, החליט לשנות את הפורמט של התוכנית שלו. הוא זרק את השולחן, נפטר מהלהקה וקיצר את התוכנית לחצי שעה מהודקת וקלילה בהרבה. אחרי 25 שנים על המסך הוא החליט שהגיע הזמן להתחדש. סטיבן קולבר, שירש מלטרמן את תוכנית הדגל של CBS (הפעם בלי שום בלגנים), הפך אותה לתוכנית מגה פוליטית שעוסקת בטראמפ יותר משהיא עוסקת בבידור קליל. המהלך הזה הפך אותה לתוכנית הלייט נייט הנצפית ביותר באמריקה, מנצחת בדרך את היריבה הוותיקה מ־NBC.
המלחמות הגדולות בתחום הלייט נייט שככו (הנה, הם אפילו חולקים את האורחים). אבל המבנה המקובל שלהן, זה ששרד כבר שישה וחצי עשורים, מתחיל להיסדק. התחרות מגיעה מכל הכיוונים — החל מתוכניות סאטיריות חדשות בסגנון הדיילי שואו ועד לבדחני טוויטר. לכן אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת מעבר מוזרה שבה לא נדיר לראות מנחי טוק שואו מקריאים ציוצים מצחיקים לקראת השינה. ובכלל, חלק גדול מאוד מהתכנים שלהם בכלל נצפו בבוקר, דרך מסך הסמארטפון, כנראה על האסלה. המסורת האמריקאית הוותיקה של איש משעשע וסמכותי שמתבדח על אירועי היום ומלרלר עם איזה סלב מתחילה להתפורר, ולא מן הנמנע שבקרוב תעבור את מתיחת הפנים המשמעותית שהיא זקוקה לה. אולי באמת הגיע הזמן להתחיל מסורת חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
