חלק מהסרטים פה יגיעו לאוסקר, על חלקם אפשר לוותר מעכשיו
רנה זלווגר מגלמת את ג'ודי גרלנד ובוודאי תגיע לאוסקר, את תעלומת הרצח של ריאן ג'ונסון תרצו לראות פעמיים, הפרויקט הבא של במאי "הנוקמים" הוא ממש לא מה שחשבתם ודרמת החלל של נטלי פורטמן מתרסקת מהשמיים. סקירה אחרונה מפסטיבל טורונטו
אחרי שבוע וחצי גדוש בסרטים טובים יותר ופחות, פסטיבל טורונטו ננעל אמש (א'). כבר סיקרנו את הסרטים הישראליים שהשתתפו בפסטיבל והוקרנו בהקרנות בכורה, "ימים נוראים" של ירון זילברמן, ו"אפריקה" של אורן גרנר, והספקנו לעוף על "ג'וקר" ועל "ג'וג'ו ראביט" שזכה בפרס חביב הקהל, ועכשיו הגיע תורם של שאר הסרטים, חלקם הצדיקו את הבאזז המוקדם, חלקם נפלו מגובה רב.
ילד מזדקן ומרגש
אין כמעט אמריקני שנולד במחצית השניה של המאה ה-20 ולא גדל על מיסטר רוג'רס. הדמות הטלוויזיונית ליוותה דורות של ילדים וסייעה להם בהתמודדויות עם הדברים הטובים, וגם עם אלו הרעים בעולמנו. הילדים של פעם גדלו והפכו לציניים ואדישים, אבל פרד רוג'רס, מנחה התוכנית החינוכית המיתולוגית שרצה משנות ה-60 ועד למותו ב-2001, נותר עדין, רגיש ובמידה רבה תמים גם בשלבים המאוחרים של חייו.
מוקדם יותר השנה מורגן נוויל סיפר את סיפורו בדוקו המצליח Won't You Be My Neighbor? ואילו עתה זוהי מריאל הלר שמנסה לגבש דיוקן פרטי לאיש שנגע בכל כך הרבה אנשים, ובדרמה "יום יפה בשכונה" היא עושה זאת באופן מתוחכם דרך סיפורו של מישהו אחר. די ברור שהתוצאה הלבבית תביא לסרט מועמדות לאוסקר.
טום הנקס מגלם את רוג'רס, אבל איכשהו הוא מוצא את עצמו בתפקיד משני ביחס לדמות של העיתונאי לויד ווגל (מת'יו ריס), כתב נשכני וציני, שנשלח לראיין אותו. מול הניסיונות של העיתונאי, מיסטר רוג'רס מפגין את החמימות הרגילה שלו, ורוצה לשמוע על חייו הפרטיים של הכתב שמולו הרבה יותר משהוא מעוניין בריאיון עצמו. תהליך השינוי של הכתב בהשראת מיסטר רוג'רס הוא הסיפור המרכזי, והוא משעשע ומרגש. תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית ביקשה להראות את המציאות דרך עיניים של ילד, והסרט מנסה לעשות את אותו הדבר. הלר משתמשת בהיבטים שונים של הסדרה, בתפאורה ובמודלים הפלסטיים שלה, כדי להציב אותנו בנקודת המבט הזאת, לפתוח את הלב ואת בלוטות הדמעות מול הגבר המזדקן שמשחק עם ילדים - מה שהיה מקנה לו תיוג של קריפ בעולמנו הנוכחי.
אדם סנדלר בצרה
מה הקשר בין אדם סנדלר, המוזיקאי דה וויקנד, כוכב ה-NBA קווין גארנט, תכשיטים, סדר פסח ויהדות אתיופיה? האמת, אין קשר. ולמרות זאת האחים ג'וש ובני ספדי דוחסים את כל אלה ועוד בקומדיה החדשה Uncut Gems. האחים היהודים, שיש להם משפחה ענפה בישראל, הפכו לשם דבר בנוף האינדי האמריקני אחרי סרטם הקודם "גוד טיים", ויש דמיון רב בין שתי היצירות. אז היה זה רוברט פטינסון כעבריין חובבן שעושה את כל הבחירות הלא נכונות אחרי שוד כושל, והפעם זהו אדם סנדלר כתכשיטן שנקלע לצרה, ובניסיון להיחלץ ממנה מקבל החלטה רעה בכל צומת אליו דוחפת אותו העלילה.
מה שמתחיל דווקא עם התפתחות חיובית מבחינתו, כשהוא שם ידיו על אבן אופל שהגיעה אליו מיהודים באתיופיה, הופך לסחרור צעקני ורעשני בסגנון האינטנסיבי של הבמאים. העניינים מסתבכים מסצנה לסצנה עבור הגיבור, וגם עבורנו הצופים. כאילו האחים מאלצים אותנו להתקדם הלאה שלב אחר שלב, גם אם אין שוב חיבור עלילתי סביר ביניהם.
מעבר לקשת יש ענן
על פניו, גם "ג'ודי" נראה כמו עוד דרמה סנטימנטלית רוויה במוזיקה על אייקון תרבות אמריקני מן העבר, עם חיבור עמוק לדברי ימי הוליווד - בכל זאת, אלו החומרים שמהם עשויים מועמדים לאוסקר. ואכן, כל המרכיבים הללו נמצאים בשפע בסרט המבוסס על חייה של השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד, אולם הבמאי הבריטי רופרט גולד מצליח לאזן ביניהם היטב, ונמנע מלגלוש לנוסטלגיה שמאלצית מוגזמת או לסדרה של נאמברים מוזיקליים כמו ב"רפסודיה בוהמית" ו"כוכב נולד" (גרלנד אגב כיכבה בגרסה של הסרט מ-1954).
בנוסף, מוטמעת ביקורת חריפה על הוליווד הקלאסית, הנצלנית והכפייתית. אפילו הפקת "הקוסם מארץ עוץ", נקודת ציון בתולדות הקולנוע שבה שיחקה גרלנד בת ה-14 את דורותי, מוצגת פה באור בעייתי מאוד. השליטה הטוטאלית של צוות ההפקה, ההרעבה וחוסר השינה הם בגדר התעללות בילדה יפה ותמימה.
ההופעה של גרלנד ב"הקוסם מארץ עוץ" מוצגת כטראומת ילדות של ממש, והאימפקט שלה צץ ועולה לאורך רוב הסרט המתחולל ב-1969 - השנה האחרונה בחייה של גרלנד, שהלכה לעולמה בגיל 47. זוהי תקופה קשה בה ירדה הכוכבת מנכסיה, נגררה למאבק על משמורת על ילדיה והתמודדה עם בריאות פיזית ונפשית רופפת - לא פעם בעזרת שתיה מוגזמת. בסרט, גרלנד נאלצת לעבור ללונדון לצורך סיבוב הופעות ארוך במועדון מקומי, שם היא עדיין נהנית ממעמד של כוכבת-על מצד המעריצים, ולצערה גם מצד אנשי העסקים והאינטרסנטים למיניהם. את הכוכבת שנמצאת בלב הסערה הרגשית הזו מגלמת רנה זלווגר בהופעה נהדרת שעוד תביא לה אוסקר. השחקנית הוותיקה מתגלה כמרהיבה ומלאת ניואנסים כשהיא שרה ורוקדת על הבמה, בוכה בחדר מלון, או ממלאת את המסך בקלוז-אפים שכאילו מהווים מפגן ביטחון עצמי נוכח ההשמצות על ניתוחים פלסטיים שכלאורה עברה בפניה. ככה זה בהוליווד: מצופה מילדים להיות מבוגרים, וממבוגרים להיות ילדים.
מי אוחז בהגה?
יום אחרי הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו, הוכרז כי "פורד נגד פרארי" יפתח את פסטיבל חיפה. לפי המנכ"ל המתפטר של הסינמטק המקומי ירון כפתורי, איש מצוות הפסטיבל לא צפה בו, ואכן מדובר בבחירה תמוהה במקצת בהפקה מסחרית שמבוססת על מכוניות לא פחות מאשר על בני אדם. האם זה יתניע את הקהל החיפאי?
הבמאי ג'יימס מנגולד העיד על עצמו בדברי הפתיחה בהקרנה כי אין לו "עניין מיוחד במכוניות". אבל גם אם הלב של "פורד נגד פרארי" הוא בעצם חברות בין בני אנוש, הוא פועם בקצב של בוכנה והעניין בו מתודלק באמצעות סצנות מירוץ סוחפות ומכוניות יוקרתיות שמתווכות את הקשר בין הגברים שנוהגים בהן. זה עלול להישמע לכם כמו פרק נוסף של "מהיר ועצבני", אולם מדובר בדרמה תקופתית מושקעת ומסוגננת. ובמקום וין דיזל ודוויין ג'ונסון, מככבים פה מאט דיימון וכריסטיאן בייל, בתפקיד האנשים שהזניקו את חברת פורד האמריקנית למסלול המירוצים בשנות ה-60.
העלילה מבוססת על המהלך המתריס של הנרי פורד ה-2 נגד אנצו פרארי האיטלקי, שחברת הרכב היוקרתית שלו שלטה בסבב המירוצים העולמי. יריית הפתיחה היא עימות מלא תשוקה בין הבעלים הרהבתניים, אולם בשטח המשימה מופקדת בידי מעצב המכוניות קולבי שלבי (דיימון), שמלהק את הנהג הלא ממושמע קן מילס (בייל) לאחוז בהגה. השניים משתפים פעולה בפיתוח דגם חדש של מכונית מהירה ומלאה עוצמה ויוצאים יחדיו לנסיעה ארוכה שכוללת לא מעט סצנות מירוץ מרשימות ובהן אחת ארוכה ורועשת במיוחד. כשהסרט מעלה הילוך, מסתבר שהמאבק האמיתי אינו בין פורד לפרארי אלא בין מנהלים בכירים בחליפות לבין מכונאים בסרבלים, בין אנשי הצווארון הכחול בשטח, לבין בעלי הצווארון הלבן רודפי היוקרה שמתערבים בעבודה מרחוק. זה קצת אירוני בהתחשב במה שמתחולל לכאורה בחיפה, מינוס הרעות והנאמנות האמיצה שחולקים שני גיבורי הסרט, שמסרבים לקבל את מרותם של הבוסים.
אגתה כריסטי על ספידים
אחרי שהמריאו יחדיו עם הפקת "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" בתקציב של כ-300 מיליון דולר, חזרו הבמאי ריאן ג'ונסון והמפיק הישראלי רם ברגמן לכדור הארץ, שם צריך להסתפק במימון צנוע יותר, ולחפות על כך בתנופה יצירתית מקורית. ואכן, הפרויקט החדש של השניים "רצח כתוב היטב" (Knives Out) שהוקרן בבכורה בטורונטו, הוא מותחן בלשי מסחרר שמבוסס על תסריט מבריק.
עם תקציב של 40 מיליון דולר בלבד וצוות שחקנים נפלא, הצליח ג'ונסון לממש על המסך את העלילה המוטרפת שהגה, כמותחן של אגתה כריסטי על ספידים. במשך שעתיים פלוס, נארגת לה פקעת סבוכה של חוטים מסתוריים ואז נפרמת לה. נארגת שוב, ונפרמת. באמצעות מסרגות מושחזות ומחטים של הומור חד בתזמון מושלם, שמשלב עקיצות על רקע סוציו-פוליטי רחב יותר - למרות שהסרט כולו מתרחש בלוקיישן אחד מרשים במיוחד.
לג'ונסון וברגמן, שהשיקו לאחרונה את חברת ההפקות שלהם T-Street, יש כוח משיכה אדיר בהוליווד ובעקבותיהם נהרו לפרויקט ג'יימי לי קרטיס, דון ג'ונסון, טוני קולט, כריס אוונס, כריסטופר פלאמר, מייקל שאנון, פרנק אוז, לקית' סטיינפלד ועוד. את כולם מוביל דניאל קרייג כבלש פרטי מתוחכם ועירני דמוי הבלש הרקול פוארו האגדי, ולצדו אנה דה ארמס כאחות טובת לב המשמשת כפוליגרף אנושי בשל אי יכולתה לשקר. השניים מנסים לפענח תעלומה מסתורית סביב מותו המפתיע של כותב ספרי מתח מפורסם כאשר בני המשפחה מתכנסים באחוזה המפוארת בהזמנת המשטרה.
במהלך החקירה נחשפת הדינמיקה הבעייתית של ההורים, הילדים, האחים והנכדים. כולם מתקוטטים, אחד עם השני והשלישי, בהמתנה לצוואה. ג'ונסון שולט בקן הצרעות הזה באופן מדויק ומהודק, עם תשומת לב קומפולסיבית לפרטים הקטנים, ולהומור השובב שמתחבא כמעט בכל רגע בסרט. על פניו, הכל עובד בקצב נכון ובסינכרון מושלם עם המהלכים העלילתיים, ועם גלגלי השיניים בראש של הצופה. אחרי צפייה ראשונה, כל מה שנותר הוא לצפות שוב ושוב, לא בהכרח כדי ליהנות מהסרט, אלא אולי כדי לזהות כשלים אפשריים, ממש כמו שעשו המעריצים בסרט המסע בזמן "לופר" שיצרו ג'ונסון וברגמן ב-2012. שווה לנסות, נראה אם תצליחו.
לראות את העור
בניגוד ל"ג'ודי", שמציע התפכחות מאגדה הוליוודית, הבמאית האפריקנית-אמריקנית קסי למונס לקחה על עצמה להגיש מחדש את הארייט טאבמן כדמות מיתית ממש. ב"הארייט", סינתיה אריבו מגלמת את טאבמן, שפחה אפריקנית שנמלטה מבעליה במרילנד, ובמקום להתחיל את חייה מחדש בנוחות כאזרחית חופשייה, חזרה הביתה לחלץ את בני משפחתה ועבדים נוספים. בהמשך אף הובילה פלוגת גברים אל הקרב במלחמת האזרחים.
סיפורה של טאבמן מסעיר ומרגש, אבל הדרך שבו הוא נפרש על המסך אובר-דרמטי, מיושן וחסר דמיון. האומץ יוצא הדופן של הארייט בא לידי ביטוי על המסך תוך כדי הכרזות תיאטרליות מכבידות נטולות ניואנסים או אמינות. מילא הדיאלוגים עם הסובבים אותה, אבל כשהיא מתקשרת עם אלוהים שמנחה אותה בנתיב המילוט שלה, הסרט מתחיל לזלוג לתחום הדרמות הנוצריות המופרכות. ולמרות זאת, "הארייט" עוד יגיע לאוסקר - בזכות האב, הבן ורוח התקופה.
לוסי, יש לנו בעיה
"פארגו" נחשבת לאחת מהסדרות הטובות של העת החדשה, והצלחתה הקנתה ליוצר נואה האולי מעמד מיוחד בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. זה איפשר לו ללכת בגדול ולביים את Lucy In The Sky כהתנסות הראשונה שלו בקולנוע. אלא שהאולי למד בדרך הקשה שפיתוח של סדרה בת שלוש עונות המבוססת על סרט מופתי של האחים כהן, לא דומה לתמציתיות הנדרשת ביצירה של שעתיים. הוא מנסה לפצות על כך בהשתעשעות מתמדת עם הפריים שנמתח ומתכווץ ללא הרף, אולם הבעיה היא לא עם המסגרת אלא עם מה שבתוכה.
במרכז העלילה אסטרונאוטית שמתקשה להסתגל בחזרה לחיי השגרה על כדור הארץ ומתמסרת למשימה הבאה, שוקעת למשבר קיומי ומתנחמת ברומן מוטרף עם קולגה שגורם לה לפעול בקיצוניות. הסרט, שנוצר בהשראת המקרה האמיתי של ליסה נובאק, הוא בלגן צעקני שלם עם דמויות לא מפותחות. נטלי פורטמן, בהופעה בינונית, מגלמת את לוסי ולצדה ג'ון האם והכוכבת העולה של טורונטו זאזי ביטס. Lucy In The Sky המאכזב מנסה אולי להיות תואם "מטען הכאב" של נאס"א, אלא שבניגוד לזוכה האוסקר ההוא, קשה להאמין שזה יכלל ברשימת המועמדים.
טורט מורט עצבים
סרט מאכזב נוסף הוא "עיר יתומה", עיבוד לספר Motherless Brooklyn של ג'ונתן לטהם, המתרחש בשנות ה-50 בניו יורק. אדוארד נורטון, שגם ביים, מככב בתפקיד הראשי כחוקר פרטי המתחקה אחר רוצחי הבוס שלו (ברוס וויליס). מדובר במותחן בלשי די שגרתי שמזכיר את סרטי הפילם נואר של פעם ולא באמת מחדש, מפתיע או מזעזע, גם לא כשהוא משגר ביקורת לא מרומזת לעבר נדלניסטים תאבי בצע דרך מיליארדר דורסני תואם דונלד טראמפ שמגולם על ידי החקיין שלו, אלק בולדווין. הייחוד נובע מהגיבור שסובל מתסמונת טורט, אבל אין בעוויתות ובפליטות הפה שלו ערך מוסף למעט כמה בדיחות שהן בגדר צחוק על החריג, ולא איתו. ברור שזו לא הכוונה של נורטון שמאוהב בדמות שלו, אולי קצת יותר מדי. מה שהייתה אמורה להיות תצוגת משחק מאתגרת לא עוברת טוב בסופו של דבר, והיא מחווירה אל מול ההופעה של חואקין פיניקס ב"ג'וקר" עם תסמונת הצחוק המתגלגל והבלתי נשלט שלו.
על ערך ומוסר
הבמאי האיטלקי פאולו וירזי עיבד ב-2013 את ספרו של סטיבן אמידון "הון אנושי" לדרמה קולנועית סנטימנטלית שזכתה להצלחה גדולה באירופה ובישראל. בטורונטו הוקרן בבכורה העיבוד האמריקני, שנשאר נאמן לסיפור העלילה אבל שונה בתכלית מהגרסה האיטלקית. הקולנוען הישראלי הניו יורקי אורן מוברמן - שכתב את התסריט, ושאחראי כמפיק גם על אחד הלהיטים של טורנטו השנה, "חינוך רע" - עושה בו נפלאות כשהוא מציג את נקודות המבט של שלוש דמויות בנקודות השקה שונות בין שתי משפחות סביב השקעה מפוקפקת בשוק ההון, ותקרית עגומה של תאונת פגע וברח. הבמאי מארק מאיירס עבד עם ליב שרייבר, פיטר סארסגארד, מאריסה טומיי, ומאיה הוק (שבהחלט לא מביישת את אמא ואבא, אומה ת'ורמן ואית'ן הוק), שמשתלבים בטבעיות בתסריט הסבוך אך המהודק של מוברמן.
באנו דאעש לגרש
אחת ההפתעות הלא צפויות בפסטיבל באה מכיוונם של במאי הבית של מארוול, ג'ו ואנתוני רוסו, שהובילו כמפיקים את בכורת הבימוי הנועזת של התסריטאי מתיו מייקל קרנהאן, "מוסול". מותחן האקשן מתחולל ברחובות החרבים של מוסול שבעיראק, בימים האחרונים לשלטון דאעש, ומלווה את יחידת העילית SWAT, שחבריה לוחמים בפעילי דאעש ללא הרף. הסרט דובר הערבית מציע בעיקר סצנות פעולה מדממות בקצב מסחרר, ומתרכז במאמץ הגיבורים הנחושים למגר את הכנופיה המושחתת שנסה על נפשה, ולנקום על מות קרוביהם.
אין כאן מורכבות גדולה במיוחד, על אף שמפגש ידידותי בין הגיבורים ובין קצין איראני והמליציה שלו עלול לבלבל מעט את הקהל הישראלי (לא נעים להודות, אך הצבא האיראני היה היחיד להיאבק בדאעש בתחילת דרכו לפני שמדינות המערב התעוררו). בשדה הקרב האורבני הזה פעילי דאעש חסרי פנים, ולכן אפשר לקבל סיפוק מהרגעים בהם הם מוצאים להורג באכזריות על ידי לוחמי היחידה. קל מאוד להיסחף עם "מוסול", והאקשן הרועש שלו (אין כמעט רגע בו לא נשמעות יריות ברקע). כל זאת, בלי רגשות אשם עם מות האויבים הנוראיים.
מי הבוס?
ברוס ספרינגסטין והדוקומנטריסט תום זימני עובדים יחדיו כבר כמה שנים טובות ופוריות, שכללו לא מעט קליפים וסרטי הופעות של הרוקר הוותיק. אבל Western Stars הוא הפרויקט הקולנועי הראשון עליו ספרינגסטין חתום כבמאי לצד זימני. הפעם הוא באמת הבוס. הסרט קרוי על שם האלבום האחרון שלו, והוא נוצר מלכתחילה כמעין פיצוי למעריצים על כך שלא נלווה אליו מסע הופעות. במקום, ספרינגסטין כינס תזמורת של כשלושים נגנים ואיתם הוא מבצע את שיריו החדשים בחלל אינטימי בחיק מעריצים אוהבים - וזה גם הקהל הטבעי של הסרט. בין לבין אפשר לראות את הבוס בקטעי קישור בהם הוא פורש את משנתו לחיים בנופי ילדותו בניו ג'רזי, על רקע המדבר בקליפורניה, במכונית או בבר מזדמן. אהבה, שקרים, זקנה - הוא מדבר על הכל בפתיחות עם קורטוב של זן. קצת פחות מעניין מאיך שהוא שר.
