כשהיינו דמוקרטיה, הימין חיזר אחרי ערבים

בתחילת שנות ה-60, כשלכל הערבים תחת שליטת ישראל הייתה זכות הצבעה, בגין פנה אליהם בהבטחות ומתק שפתיים. ואז נכבשו השטחים

ד"ר ארנון דגניעדכון אחרון: 18.09.19 , 07:52

מנחם בגין

באקדמיה הישראלית, שחלקה מזוהה עם השמאל הלא-ציוני, יש הסכמה מפתיעה עם הימין הישראלי. שניהם מייחסים מעט מאד משמעות לכיבוש השטחים מעבר לקו הירוק בעקבות מלחמת ששת הימים. גם הסוציולוג הרדיקלי וגם המתנחל בגבעה, שלא מסכימים על הרבה, סבורים שיוני 1967 אינה נקודת מפנה היסטורית חשובה כל כך, אם בכלל. מבחינת שניהם, התרחבות הגבולות והתיישבות יהודית בשטחים שמעבר לקו הירוק הן המשך טבעי של דפוסי הפעולה של מדינת ישראל, ולפני זה של היישוב העברי בתקופת המנדט: להיאחז בכל שעל אדמה תוך כדי דחיקת האוכלוסייה הערבית שמפריעה להתפשטות זאת. בבחינת "הציונים הם אותם ציונים".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

יש הרבה הגיון בגישה הזאת. אי אפשר להכחיש שמראשיתה דרשה הציונות בעלות יהודית על כל חלקי ארץ ישראל, אפילו מעבר לנהר הירדן (בחודש שעבר פרסמתי כאן מאמר שעסק בעד כמה תפס הימין הישראלי את גבולות הארץ הראשוניים כזמניים ועתידים להתרחב).

ואכן, הימין רואה את עצמו כממשיך ישיר של חלוצי העליות, והאקדמאים נוטים להדגיש שעד דצמבר 1966, בקושי חצי שנה לפני "הכיבוש", מדינת ישראל החזיקה כ-80% מאזרחי ישראל הערבים תחת ממשל צבאי שהזכיר מאוד את השליטה הצבאית הישראלית על השטחים כיום. והם צודקים, ארץ ישראל הקטנה, הישנה והטובה, לא הייתה טובה לכולם ואין זה נכון להסתכל על המתנחלים של היום כמי שהמציאו את הנישול של הפלסטינים.

ולמרות כל זאת, יש הבדל מהותי בין הגרסה של ישראל שהוקמה ב-1948 והתקיימה (רק) 19 שנה, לבין זו שקיימת מאז 1967, והוא: זכות הצבעה לכולם. נכון, ישראל של לפני 1967 נוסדה תוף כדי גירושם של מאות אלפי פליטים פלסטינים, אך אלה שהצליחו להישאר בגבולות המדינה, לעיתים תוך כדי סיכון חייהם, קיבלו אזרחות.

צריך בכל זאת להזכיר את הממשל הצבאי עד דצמבר 1966, שתחתיו היו חייהם של האזרחים הערבים, כולל הצבעתם לכנסת, נתונים לפיקוח וכפייה. ונשאלת השאלה: מה אם כן החשיבות בכך שלכל הערבים בישראל הייתה זכות הצבעה? ובכן, דוגמא אחת היא היחס שקיבלו הערבים ממפלגת "חירות", האמא של הליכוד.

בארכיון של מכון ז'בוטינסקי יושב תיק שכותרתו "בחירות לכנסת ה-5: כרוזים". מאוכסנות בו מיטב מודעות התעמולה של תנועת החירות, ובהן כמה כרוזים שמופנים לחברה הערבית בישראל.

כרוז של מפלגת חירות לקראת הבחירות ב-1961:

(צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

מכרוזים אלו נגלית מציאות שונה בתכלית מזו של היום. ניתן לראות בהם ניסיון אמיתי לחזר, בערבית, אחר קולותיהם של אזרחי ישראל הערבים. כרוז אחד ציין כי אין חבר ערבי אחד במפא"י ואילו במפלגת חירות "אין הבדל בין חבר יהודי או ערבי". כרוז זה נחתם בפניה: "ואם אתה רוצה לשנות את השלטון, אין לך אפשרות אחרת אלא להצביע באות – 'ח' – מפלגת חירות, ובכך תוכל להפסיק את העריצות, להוריד את השחיתות, להעלות את הצדק, ולחסל את הסילוף".

התעמולה של חירות תקפה את מפא"י ואת מפלגות השמאל שתמכו במישרין או בשתיקה בהמשך הממשל הצבאי, והדגישה את העובדה שהחל מ-1959 התנגד לו מנחם בגין באופן אקטיבי בכנסת. קשה לדעת אם הוא עשה זאת כליברל מבית או כאינטרסנט שרצה להחליש את כוחה של מפא"י בקרב הערבים, אבל זה לא כל כך משנה. הנסיבות בישראל של עד 1967 יצרו אינטרס ברור לימין להתמיד במשנתו הליברלית.

כל זה השתנה בהדרגה כאשר נכבשו השטחים. הם לא סופחו למעט ירושלים המזרחית, והסטטוס המשפטי שלהם הוגדר "זמני". יחד עם זאת, ממשלות ישראל, כולן, ראו בכל השטח הכבוש אזור התיישבות לגיטימי – כלומר בפועל, השטח הפך חלק מהמדינה, אך לתושביו לא ניתן שוויון זכויות.

וכך, עם השנים, נוצר חיבור – שהיום נראה לנו מובן מאליו – בין מי שמחייב התיישבות בשטחים לבין מי שחושב שזה בסדר שלא יהיה שוויון ושלא כולם יצביעו. לאט לאט, הפכה המשמעות של האג'נדה מספר 1 של הימין – התיישבות בשטחים – להעדפה מכרעת למדינה "יהודית" על פני "דמוקרטית", כי בדמוקרטיה, כידוע, כולם יכולים להצביע.

לא פלא שכמה עשורים אחר כך, מטילות מפלגות ימין, לא רק הליכוד, ספק בלגיטימיות של ההצבעה הערבית לכנסת. זה לא היה חייב להיות ככה.