ראש הממשלה לא הבטיח לקיים
נתניהו משקה את בוחריו בקוקטייל הכולל שתי כוסות חרדה, כוס הסתה, כוס אופוריה ולערבב חזק. אבל מה יקרה כשיצטרך לממש את הבטחותיו?
הבטחות בחירות הן כמו חרוזים לאינדיאנים: יותר משהן חושפות את כוונות המבטיח, הן חושפות את דעתו על קהל בוחריו. "הבטחתי", אמר לוי אשכול, "אבל לא הבטחתי לקיים". "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", אמר אריאל שרון (שרון לא בדיוק אמר את זה: המשפט, מתוך שיר של יעקב רוטבליט, פורסם ב"ידיעות אחרונות", בקטע פרשנות על אחד מנאומי הניצחון שלו. שרון קרא וכעס. אחר כך אימץ את המשפט וחזר עליו).
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
האמת היא שכמעט כל ההחלטות המשמעותיות בתולדות המדינה התקבלו בלי קשר, ולפעמים אפילו בסתירה, להבטחות הבחירות. הסכם השילומים, ההתחברות לגוש המערבי, מבצע סיני, הכור בדימונה, הפיחות הגדול של 1962, מלחמת ששת הימים, השלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, הסכם אוסלו, ההתנתקות מעזה - לכל ההחלטות היזומות האלה לא היה זכר במצעי המפלגות. הבוחרים בחרו; הממשלות החליטו. זה לא אומר שכל ראשי הממשלה שלנו שקרנים וכל הבוחרים פראיירים. יש כאן משחק ששני הצדדים, הבוחר והנבחר, מודעים לו.
היו, כמובן, גם החלטות שהושפעו מהתחייבות בחירות. ב-1992 התחייב יצחק רבין להגיע להסדר שלום. רבין התכוון לסוריה. כשהערוץ הסורי נכשל, הוא פנה בלי חמדה לערוץ הפלסטיני. ב-1999 התחייבו אהוד ברק ובנימין נתניהו לצאת מלבנון. ברק ניצח, ובתוך חודשים אחדים החליט על נסיגה חד-צדדית עד לגבול הבינלאומי. ישראל יצאה מהבוץ הלבנוני אבל את האיום מלבנון לא הסירה. השאלה איך היה נוהג נתניהו באותן נסיבות נותרה פתוחה. אפשר לומר לזכותו של נתניהו שבמערכת הבחירות ב-1996 הוא התחייב לא לבטל את הסכמי אוסלו, ובכך הוא עמד, פורמלית, עד הקמפיין הנוכחי.
המסקנה: להבטחת בחירות יש משקל; אין לה משקל מחייב. לכן אין טעם להתייחס ברצינות למבול ההבטחות שפיזר נתניהו בשבוע האחרון. אדון בקצרה רק בשלוש הבולטות: ברית הגנה עם ארה"ב היא מסמך שמנוגד לאינטרסים של שני הצדדים. היא מסבכת את הצד האמריקני בבעיות מדיניות, צבאיות ומשפטיות (אין ברית הגנה בלי גבולות מוכרים). היא מצמצמת את מרחב התמרון הצבאי הישראלי, מציבה סימן שאלה על הכור בדימונה, ומפירה את ההתחייבות החגיגית של כל ראשי ממשלות ישראל, כולל נתניהו, לא לתלות את ביטחון המדינה בכוחות זרים. הנשיא קלינטון הציע לישראל ברית הגנה במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. נתניהו אמר לא, תודה.
כפי שציין מרטין אינדיק, שליח השלום האמריקאי בתקופת אובמה, נתניהו הסכים במשא ומתן להצבת חיילים אמריקנים בבקעת הירדן. מי שהטיל וטו היה שר הביטחון יעלון. החלת הריבונות הישראלית לא תשנה דבר בשטח אבל תנחית מכת מוות על הביטחון בגדה. לא במקרה נמנע נתניהו מלעשות זאת בעשר שנות שלטונו.
יציאה למלחמה בעזה אפשרית. בצה"ל משוכנעים שניתן לשפר באופן דרמטי את רישומן של הפצצות חיל האוויר ולחסל את כוחו של חמאס במחיר נמוך יחסית. יש רק שתי בעיות: האחת, רוב מכריע של הציבור, כולל הבייס של נתניהו, לא רוצה במלחמה. הבייס רוצה ברטוריקה לוחמנית, לא בהלוויות נופלים. השנייה, נתניהו רוצה בהמשך שלטון חמאס. הוא מעדיף שחמאס ישלוט בעזה ולא הרשות.
האנרגיה שמשקיע נתניהו בשיווק הבטחות השווא האלה מתפרשת אצל רבים כפאניקה. אני חושב שהם טועים: האנרגיה היא העיקר, לא התוכן. הוא משקה את בוחריו בקוקטייל שהוא רוקח כל בחירות - שתי כוסות חרדה, כוס אחת הסתה, כוס אחת אופוריה, לערבב חזק ולחמם על האש - ומצעיד אותם בדרך לקלפי. הבעיה היא חוק שימור החומר. מה שהובטח חגיגית ערב בחירות שב ומופיע, כמזכרת עוון, ברגע הלא נכון.
ב-2011 עמד נתניהו, לפי טענתו, להורות לחיל האוויר לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. למה לא נתת את ההוראה? נשאל באחרונה. "לא היה לי רוב", אמר. הוא התכוון לקבינט של אז, שרוב חבריו התנגדו לפעולה. בין המתנגדים היו דן מרידור, בני בגין, בוגי יעלון, יובל שטייניץ ושאול מופז. נניח שתוצאות הבחירות מחר ייתנו לו את הממשלה שהוא רוצה בה כרגע, ממשלת החסינות שלו. בקבינט יישבו שקד, סמוטריץ', דרעי, אולי גם בן-גביר. מי יחלץ את נתניהו ממלחמה בעזה?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
