הדרך לתקן כישלון בן 50 שנה
יש לנו כוח עצום כאוהדים – אנחנו רק צריכים לדעת איך להשתמש בו נכון ולהחזיר אלינו את המשחק שלנו!
ערן זהבי: "לא עלינו 40 שנה ולא נעלה עוד 40 שנים, כל עוד זו ההתנהלות". "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", הוסיף ואמר זהבי. כישלון הנבחרת מוכיח את מילותיו/הצהרותיו הנבונות של זהבי. תרשו לי לשחק משחק בו אני יו"ר ההתאחדות, ומוטלת עליי המשימה לבחור מאמן ראשי עבור הנבחרת, הייתי בוחר אותו אך ורק אם הוא מתאים להשקפה התקפית ויצירתית, ומראש לא הייתי חושב על מאמן שהשקפתו טקטית ופחדנית. למשחק הכדורגל בכבודו ובעצמו יש דרישות בסיסיות: כדורגל אטרקטיבי, יצירתי, התקפי, יפה לעין, מספק את הצופה, לשחק בעיקר בשביל הקהל. ואלה הדרישות:
* המאמן חייב לבחור באופן מדויק והוגן אך ורק את השחקנים הכי טובים בזמן נתון, על מנת ליצור את הקאדר הכי טוב, ובהתאם להשקפה ההתקפית.
* מתוך הקאדר שבחר, עליו להרכיב את ההרכב הכי טוב ונכון בזמן נתון– וביחס להשקפה התקפית ויצירתית (לא ביחס להשקפה טקטית פחדנית).
* עליו לבצע חילופים בהתאם להשקפה התקפית, ובעיקר ביחס למה שקורה הלכה למעשה במשחק (ולא להגיע מוכן עם חילופים מהבית).
* עליו לקבל החלטות אך ורק על בסיס מקצועי גרידא, ולעולם לא על בסיס אישי.
את/ה/אני/כולנו כאוהדי הנבחרת, האם אלו הן דרישות לגיטימיות, האם אתם מסכימים?
מאמני נבחרות ישראל, בעיקר בעשור האחרון: אברם גרנט, דרור קשטן, אלישע לוי, אלי גוטמן, והנוכחי אנדי הרצוג - האם מישנו מהם עמד בדרישות הנ"ל? תהיו הוגנים תוך שאתם בוחנים את הקאדר/ים שהיו לרשותם, תתבוננו על ניהול המשחק שלהם, אם בבחירת ההרכב ואם בבחירת החילופים, ותבחינו בעצמכם בתשובה המאוד ברורה.
בואו נמשיך במשחק: נאמר והחזון שלי כבר התגשם, ואת הכדורגל מנהלת קבוצת ניהול אשר מורכבת אך ורק מארבעת בעלי העניין: נציגות של מאמנים, שחקנים, מועדונים וקהל, ללא שום גורם עסקני/פוליטי/ראשי מרכזים וכו'. כן – אנחנו האוהדים מהווים חלק מארבעת בעלי העניין, ושותפים שווים בנבחרת הניהול המקצוענית. האם במצב האולטימטיבי הנ"ל, יתאפשר לנו לבחור את המאמן המתאים בלבד להשקפת המשחק ההתקפית והמוצהרת מראש? אותה נבחרת ניהול מקצוענית גרידא, כמובן שתדאג להתחיל מלמטה, ממחלקות הילדים והנוער. הכל ינוהל תחת מטריה אחת ובהתאם להשקפה. ולכולנו ברור שיש הרבה מה לתקן, יש הרבה אורוות לנקות. לכולנו ברור שאם למטה לא נקי, גם למעלה לא - ולהפך.
אולי היום זה נשמע אוטופי, לא מציאותי, אבל אני יודע שזה הכי מציאותי ובר ביצוע – זה דורש אך ורק את ניצול כוחנו העצום כקהל, שנכון להיום כמעט ולא ממומש כי שדדו מאיתנו את הכדורגל. אולי גם יש שיאמרו שגם אם כן נרים את הפרויקט, פיפ"א ואופ"א לא יסכימו. ברור שלא - הם הרי בראש המושחתים והאחרונים שיסכימו שיקחו מהם את הכיסאות המרופדים והכסף הגדול. אבל תארו לעצמכם אם דווקא אנחנו מישראל נתחיל במהלך ההיסטורי הזה, מה זה יעשה לכל אוהדי הכדורגל בעולם שמתעבים את פיפ"א והמוסדות המושחתים הללו. תארו לעצמכם מה יאמר על כך מראדונה, שבין הראשונים שמתעבים אותם. יש לנו כוח עצום – אנחנו רק צריכים לדעת איך להשתמש בו נכון ולהחזיר אלינו את המשחק שלנו!
עד אז, כדאי שנפנים: 50 שנות כישלון הן לא בגלל שאין או לא היו לנו שחקנים טובים, ממש לא, ואני יכול למנות כאן לא מעט שחקני עבר והווה שהם הרבה יותר טובים מאשר שחקנים בנבחרות מולן התמודדנו - הכישלון מקורו בשני הגורמים הנ"ל: ההתנהלות הלא ספורטיבית-מקצוענית בעליל, לצד רוב המאמנים בעלי ההשקפה הטקטית-פחדנית. בגלל אותם גורמים ראשיים נכשלות קבוצות ישראליות באירופה, ונכשל הכדורגל הישראלי בכלל. KARMA is a bitch, וכל עוד לא מנטרלים את הקארמה השלילית, לא יעזור לך גם אם תביא את ה-מאמנים ואת ה-שחקנים. תשאלו את יענקל'ה שחר ומכבי חיפה.
לפנייה לכתב/ת 
