לאחר שעזבה את הדת - בינה הפכה למפתחת גוף

רוצים לקבל הצצה לאימון של בינה? צפו:

לבינה ברויט אין רגע דל. בחודשים האחרונים היא עושה לילות כימים – מתאמנת בתכנית אימונים אינטנסיבית, מעמיסה קלוריות ומחשבת כל צעד בדרך לתחרות מיס פיטנס שתתקיים באוקטובר הקרוב. המטרה ברורה מאליה – לזכות במקום הראשון ולעמוד על הפודיום כמנצחת הגדולה.

כתבות נוספות:

האמא והבן שמתכננים לכבוש את מרתון ניו-יורק

180 ק"מ בשישה ימים: המסע של נעה ויעל במרוץ מונגוליה

להתאמן חכם: 10 הטעויות שאתם עושים באימונים

אמנם בשנים האחרונות היא חיה את החלום הספורטיבי במלוא הדרו, אך סיפור חייה של הצעירה בת ה-29 החל באופן שונה עד מאוד, רחוק מאוד מעולם פיתוח הגוף. בתוך הקהילה החרדית האדוקה בה גדלה, ביישוב עמנואל שבשומרון.

היא החמישית מבין שמונה ילדים. את תקופת נערותה העבירה על ברכי הדת ועל ערכים אלו התחנכה. "גדלתי בבית חרדי. דוסית לכל דבר עם חולצת תכלת מכופתרת וחצאית כפלים", היא מתארת. "תמיד הסתכלו עלי כצדיקה. בתיכון הכינוי שלי היה 'הרבנית של השכבה'".

כבר בגיל צעיר התעוררו אצלה שאלות ותהיות שלא מצאה להן מענה. "הייתי בנאדם ששואל הרבה שאלות", היא נזכרת, "הייתי שואלת את ההורים שלי על הכוכבים ועל האל ועל הדודים החילוניים – האם הם גויים? ממש חוקרת ומחפשת. אף פעם לא קיבלתי תשובות מלאות אבל השארתי את זה בראש. התחלתי לימודי הנהלת חשבונות בירושלים והמשכתי הלאה בתוך טירוף החיים".

על האוטובוס בדרך ללימודים היא הכירה את מי שעתיד להיות בעלה לעתיד. "הוא גם היה מעמנואל, אבל כבר לא חרדי אלא דתי", היא מסבירה. "זרקו אותו מישיבה שחורה אז הוא עשה צבא והלך ללמוד תואר בפיזיקה. הנסיעה מעמנואל לירושלים לוקחת שעתיים וחצי ושם בעצם הכרנו".

על אף האהבה הגדולה שהחלה ונרקמת ביניהם הם נתקלו במכשולים מצד משפחתה של בינה. "סיפרתי להורים שאני רוצה להכיר אותו בצורה רשמית, לצאת ל'פגישה' כמו שזה נקרא אצלנו. הורידו אותי מזה כי אני חרדית והוא דתי ונפרדנו. בשנה הזאת עברתי המון תהליכים. חברה שהכרתי מהיישוב לקחה אותי לפאבים בירושלים וכך למעשה נחשפתי בפעם הראשונה לעולם החילוני, בגיל 19".

"הייתי ילדה ששואלת הרבה שאלות". בינה בתקופת ילדותה

להתחיל מחדש

התפנית הגדולה בחייה באה בהפתעה גמורה, כאשר הגיעה בינה עם חברתה לתערוכת אמנות של בצלאל. "כל התמונות שראיתי היו מאוד שחורות וקשות ולא ברורות", היא משחזרת. "לא ראיתי את העולם ככה. הייתי נורא ורודה - הכל טוב, אין כאב, ובתערוכה ראיתי המון ביטויים של כאב ואובדנות וכל מיני דברים שאני לא רגילה ומכירה.

"התחלתי לשאול שאלות ומישהו בצד התחיל לדבר איתי. מסתבר שהוא היה אתאיסט. חשבתי שהוא נפל מהשמיים – איך זה יכול להיות שהוא לא מאמין באלוהים? אבל המשכתי הלאה ועם כל השאלות זה רק התעורר יותר ויותר. גיליתי שאני מתחילה לאבד את הבסיס שלי והבנתי שלא כל מה שאמרו לי הוא בהכרח נכון".

במהלך השנה הקרובה היא ניסתה לשאול יותר ויותר ולחפש מענה לכל השאלות שנותרו לא ברורות. במסגרת התהליך שעברה עם עצמה היא גם חזרה לקשר עם אהובה הישן.

"בזמן הזה הוא גם עבר תהליך שאני לא הייתי מודעת אליו. אמרתי לו שאני לא יודעת איפה אני מבחינה דתית והוא אמר שהוא לא רוצה להיות מעורב בתהליך שלי", היא מסבירה. "הוא אמר: 'אם תחליטי שאת רוצה לחיות כחרדית תחיי כחרדית. נכבד אחד את השני. שימי לך דדליין ותסיימי את התהליך שלך. אני יכול לתת לך טיפ בדבר אחד: כשאת שואלת שאלה, תשאלי בשני צדדים".

היא החלה לבדוק לעומק את הדברים שהטרידו אותה, את השאלות עליהן לא מצאה מענה, אך כאשר פנתה לצד החרדי היא לא נותרה מסופקת. "קיבלתי מיילים נורא קצרים ותמציתיים מארגון 'ערכים' של ברור שכך וכך, כי כך זה כתוב בתורה במעמד הר סיני. ואני רק הלכתי אחורה – מי אמר שכל זה אמת? ולא היו לי תשובות. באיזשהו שלב הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי".

"לא הייתי מסופקת מהתשובות שקיבלתי". בינה ברויט

כמוצא אחרון היא הופנתה אל רב מוכר בעל השכלה מדעית על מנת שיוכל לפתור את הסוגיות המורכבות. "ניגשתי לסמינר מיוחד של 'ערכים', 5 ימים של שטיפת מוח", היא מספרת. "ביום השלישי הרב ניגש והתחלנו להתווכח איתו על כל מיני דברים שקשורים להרצאה. לאחר שיחה קצרה הוא אמר 'חבר'ה אני מצטער, אני לא יכולך לעזור לכם'. שם זה נגמר. הכל נגמר. זה היה יום חמישי. באותו רגע הלכתי לחדר. שבת ראשונה שחיללתי ללא נקיפות מצפון. תחושה של ריק.

"זה היה משבר מאוד גדול. בתקופה הזו אבא שלי לא דיבר איתי במשך שנה. משם התחלתי להרים את עצמי - להבין שהאחריות היא בסופו של דבר עלי. להתחיל לבחון מה בנאדם אומר לי - האם זה מתוך מניפולציה, כוונה טובה, או בכלל כי כך לימדו אותו. ממש לנתח שיחות, מצבים".

בשנה הלא פשוטה הזו היא הסתייעה בעמותת הלל ליוצאים בשאלה. "אפשר לומר שהם הרימו אותי על הרגליים", היא אומרת. "הדבר הכי חשוב שקיבלתי שם זה חברה. איבדתי את המשפחה והחברים שלי ופתאום ראיתי עוד אנשים כמוני. לא ידעתי שיש דבר כזה".

"היציאה בשאלה הייתה משבר מאוד גדול".בינה ברויט(מאיר ברויט)

מחצאית למכנסי ספורט

לאחר שנישאה לבן זוגה החלה בינה להיחשף לספורט לראשונה בחייה. "התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות בארגון ארצי לפעילות ספורטיבית. בנוסף, בעלי התאמן בקאנטרי של האוניברסיטה ונרשמתי גם. התחלנו להתאמן בשחייה ובאחד מהימים גיליתי את הטאקוונדו. מאז אני די על זה.

"באיזשהו שלב רציתי להתקדם ולהיות מאמנת כושר בארגון. בגלל שהייתי באותה תקופה מפרנסת יחידה הסתייעתי בעמותת הלל. באמצעות המלגה שקיבלתי הוצאתי תעודת מאמנת בבית הספר למקצועות הספורט. תמיד אהבתי יותר משקלים חופשיים ושם הצלחתי להתאהב גם במשקולות".

לפני ארבעה חודשים בלבד, במהלך סמינר מנהיגות של הארגון צצה מטרה חדשה מול עיניה. "היינו בבריכה במלון בצפון, כולם עם בגדי ים, ואז חברה אמרה לי שמתאים לי ללכת למיס פיטנס.  שם נולדה בי הידיעה שיש בכלל דבר כזה. לא ידעתי שיש דבר כזה באדיבילדינג בקטגוריה של נשים".

לאחר התלבטות והבנה של ההקרבות הנדרשות ממנה היא החליטה ללכת אחר המטרה בכל הכוח. לאחר שקיבלה את ברכתו של בעלה, כמובן. "הוא תמיד בגישה של 'אני לא מפריע. תעשי מה שאת מאמינה בו ומה שעושה לך טוב'", היא אומרת.

לדבריה, התתמודדות הקשה ביותר הייתה עם ההבנה שהיא צריכה לחשוף את גופה בפני קהל. "גוף האישה זה משהו שמבחינתי היה דבר טמא. וכמה שיש לי לוק וכמה שאומרים לי שאני יפה אף פעם לא היה לי מספיק ביטחון כדי להוריד בגד ולהרגיש נעים עם זה, כי אני אישה ואני צריכה להיות מוצנעת. זה בחינוך שלי.

"אני הולכת לשיעורי פוזינג, וזה להוריד בגדים ולהישאר חשופה בביקיני ולעשות כל מיני פוזות. ככה אני מתחילה להרגיש את החשיפה הזאת של הגוף, שבשבילי זה דבר הזוי.

גם לחדר הכושר הפסקתי לבוא עם חולצות ומכנסיים ארוכים. המיניות האישית שלי עברה תהליך כדי לקבל את זה שאני אישה ושזה בסדר".

"להיות מוצנעת היה בחינוך שלי".בינה ברויט

איך את מסתדרת עם תוכנית האימונים והתזונה?

"אני מתאמנת 5-6 פעמים בשבוע, כל אימון בין שעה וחצי לשעתיים. יש בי הרבה כוח יחסית למבנה הגוף שלי - אני יחסית קטנה והעליתי משקלים בקצב מהיר. רוב האנשים שמתחרים נמצאים בחיטוב ורק מחכים לארוחת צ'יט ואני נחנקת מאוכל.

"אני אוכלת בכמויות - עולה רק במסה ויורדת בשומן. אני לוקחת את הכל כמטרה ואני נורא מדייקת ולא מוותרת. גם אם הגעתי הביתה ב-12 בלילה ולא הספקתי לאכול אני יושבת ואוכלת בכח. לא מוותרת על אימון ולא על ארוחות".

מה אומרים במשפחה? בקהילה?

"אין לי קשר כל כך עם הקהילה אבל המשפחה צוחקת, הם לא כל כך מבינים. לא לגמרי הסברתי להם מה זה אומר. הם לא מבינים את החשיפה ואת ההשלכות של זה. אמרתי להם שאני מתחרה ומעלה מסה ואמא שלי רק צוחקת עלי.

"כשאני באה לחדר הכושר ביישוב שלי שהוא רק נשים והרוב מבוגרות ודתיות, הן לא מבינות מה אני עושה. מבחינתן להרים משקלים זה לא דבר נורמלי. יש אנשים שמרימים גבה".

מה המטרות אחרי התחרות?

"בגדול המטרה היא לעשות תחרות פיטנס אחת אבל כולם מסביב טוענים שיש התמכרות מסוימת לזה. על אף זאת, אני בנאדם שמאמן להרגלי תזונה נכונים ומה שאני עושה עכשיו נוגד לחלוטין את מה שאני מאמינה בו. אלה לא חיים נורמלים של בנאדם אז האידיאולוגיה שלי זה לא לעשות את זה הרבה.

"רציתי לחוות את מה שהמתאמנים והלקוחות שלי עושים. אני מכוונת להמשיך במה שאני עושה היום - לפתח עוד אנשים שרוצים להתפתח בתחום של תזונה וספורט אבל  לעשות את זה בצורה הכי בריאה שאפשר. בצורה קשובה לגוף ולא רצחנית".