זה הפך שגרתי להסית ולהרעיל

אם אתם קוראים את השורות האלו, כנראה שיש חיים אחרי הבחירות. אבל גם אחרי שהתפלשנו בקרבות מגע דיגיטליים, אף מגזר - מאוכזב ככל שיהיה - לא אורז מזוודות ומוותר על הזכות ללכת מכות על הארץ. ככל הנראה, כולנו כאן כדי להישאר.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

שיטת הבחירות בישראל הפכה את חמ"ל הבחירות ל"חדר מיון" שבו כל מפלגה ממיינת את עצמה למוות. "מי אני" נמדד לפי מה אני לא, עם מי לא אשב ועל מי אני יכול להצביע ברחוב ולומר- בגללו: בגלל הזקן שלו, בגלל העיניים המשיחיות הלכה המדינה. הפעם "במרוץ למיון" זכה ליברמן שהצליח להגדיל את כוחו עם קמפיין בחירות רווי הסתה והוקעה של ציבור בשיטת הג'וקר שתמיד עובדת: שנאת דת. טריק עתיק שמביאה הגמרא במסכת גיטין: "כל המיצר לישראל נעשה ראש".

החופש לבחור לבזות?

בימים שקדמו לבחירות רכבו חברות מסחריות - פרטיות וציבוריות - על רוח התקופה, ובפרסומות חזר על עצמו המוטיב "לבחור" בשלל ווריאציות. גם חברת "טיב טעם" רק רצתה להגיד ש"לא צריך לעשות עניין, זה כולה החופש שלכם לבחור". לבחור בין נקניקיות בוואריה עם גבינה - לקילו שרימפס. זו זכותה לקדם מכירות. השוק חופשי והתחרות על ליבו, תפיסותיו ההלכתיות והטעם הקולינרי של הצרכן כבר לא עוברת דרך אף אחד.

אבל הפרסומת רוכבת על גל ההסתה הפוליטי, ומגייסת את שנאת הציבור כדי להילחם על הנתח שלה בשוק הבשר. היא לא לוקחת את הצופה לסיבוב במעדנייה, אלא לסיבוב "היכרות" עם האנשים שמאיימים על חופש הבחירה שלו. תיזהרו מהדתיים, אומרים החבר'ה ב"טיב טעם". אלה עם הזקן שדוחפים אתכם לחלק האחורי של האוטובוס. היום הם מפרידים מדרכות, מחר הם יסגרו לנו את הסניפים. מדינת ישראל תמות מרעב לקלמרי, ובאין אוטובוסים בשבת יישארו הסבתות לבד.

הנה נקודה למחשבה: יש גם כמה סבתות עם עיניים פחות עצובות מהגברת בפרסומת המדוברת, שדווקא שמחות שיש להן נכדים דתיים, שבמסגרת מצוות כיבוד הורים באים לסבתא לבלגן לה את הבית לשבת שלמה.

אמן לברכה, אמן לקללה

גם בפרשת כי תבוא מתחלקים שבטי ישראל לשני מחנות. הם עומדים על שני הרים ומקריאים ברכות מול קללות: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים, ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל". אבל הקריאה לא נעשית כשני סטים נפרדים, ברצף של ברכות ורצף של קללות, אלא באופן מיוחד: ברכה - ולאחריה קללה ,שוב ברכה - ולאחריה שוב קללה. והלוויים העומדים בעמק בין שני ההרים, כפי שמתאר רש"י, "הופכים פניהם כלפי הר עיבל וחזרו והפכו פניהם כלפי הר גריזים", וחוזרים והופכים פניהם כך עד הסוף. כל קללה מתאזנת באמצעות הברכה - וכל ברכה, יש לה גבול ויראה מצד הקללה.  

מעמד על הר מזכיר לנו מעמד אחר - את הר סיני, אבל בעוד שמעמד הר סיני היה מעמד חיצוני לעם - אלוהים נתן לנו את עשרת הדברות מפי הגבורה. מעמד הר גריזים והר עיבל הוא מעמד פנימי שנעשה על ידי העם שמצהיר על כוונותיו בקולו-הוא. לא בקול שופר ולא בקולו של אלוהים הבוקע מתוך הענן. הקהל כולו אומר "אמן ואמן" - פעם לזה ופעם לזה, פעם לברכה ופעם לקללה, בהבנה שלשתיהן יש תפקיד בבניית העם. או במילים אחרות: אי אפשר להחזיק עד הסוף בצד אחד, בלי להכיר בכוחו האמיתי של הצד האחר.

אפשר לא להסכים - כדאי לכבד

אם חברה מסחרית פרטית הרשתה לעצמה לצאת עם פרסומת חד-מימדית שכזאת, כנראה שקולות בפוליטיקה שגורמים להסתה ודה-לגיטימציה לציבור החרדי ומוקיעים חלק מהעם בצורה בוטה, מכניסים שיח רעיל למרחב הציבורי שמחלחל עמוק למרחב הפרטי. שיח רעיל נגד ציבור שעל פי נתוני הלמ"ס (שפורסמו ב-2009) הולך להוות בעתיד הלא-רחוק, בשנת 2050, 27 % - כמעט שליש מהאוכלוסייה במדינת ישראל.

הדברים אמורים באותה נשימה גם כלפי המגזר הערבי שחי במדינת ישראל. אי אפשר לנדות ולהוקיע אותו. צריך לשמור מרחב של כבוד לכל השותפים ביום שאחרי. כמו שאומר הביטוי במרוקאית: "גם אם רבת עם מישהו, תשאיר מקום לומר בוקר טוב"

אחרי שיימוג עשן הפיצוצים נצטרך לחיות את "החיים עצמם" עוד הרבה פרקים, אולי עד עונה 2050. אבל אם האדמה שעליה נדרוך והאוויר שאותו ננשום יהיו מלאים בנשורת גרעינית, נגדל מוטציות, נרעיל בארות, ואיום הגרעין האיראני יראה כמו עוגת קצפת לעומת איום הגרעין הפנימי שלנו שעלול להתבקע.