מערכת בחירות של 10 ימים. וזהו

אחרי חודשים זוועתיים של גידופים, העלבות, שקרים וספינים, איש ממילא לא שינה את דעתו. להבא, צריך לגמור את הסאגה תוך פחות משבועיים

אריאלה רינגל הופמןפורסם: 19.09.19 , 13:22

(צילום: EPA , רויטרס, AFP)

ע', חברתי הטובה, אמרה אתמול שהיא רוצה להמליץ על סטארט-אפ חדש: בחירה בלי בחירות. איך לצלוח את המהלך הזה בלי שבדרך נצטרך פראמין נגד בחילה, או שקיות להקאה. זה התחיל לפני הבחירות באפריל, היא אומרת, ושבר שיאים בבחירות הנוכחיות. כמויות הטינופת שכולם השליכו על כולם היו אסטרונומיות. אז נכון, כבר היו דברים מעולם, זו לא המצאה חדשה, כבר היו בחירות עמוסות בשטנה ולעג, וכבר קרה שדיברו על הצ'חצ'חים מחד גיסא ומלח הארץ מאידך גיסא, אבל הפעם זה בא בכפולות. פעם אחר פעם, כאשר בסיבוב השני נשברו כל החסמים וההרגשה הייתה שהכול מותר, שאין גבולות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

זה מטריד את ע' כי יכול להיות, היא אומרת, שמחר, או מחרתיים, או בעוד חודש או חצי שנה, נמצא את עצמנו באותו מקום: הולכים לקלפיות פעם נוספת כי חצי עם שונא עד מוות את החצי השני, ולא מוכן, אבל ממש לא מוכן, להתפשר.

האמת, אני חושבת שהיא צודקת. שזה רעיון טוב למיזם חדשני. בחירות בלי בחירות. ועד שזה יקרה, יש לי שתי הצעות לפרויקט קצת פחות יומרני: הראשון, בחירות בזק. תוך שבוע, למשל, או נניח תוך עשרה ימים. הזמן הדרוש להדפסת הפתקים, ארגון התיבות והקמת הפרגודים. לא רגע אחד יותר מזה, עד שיבוא איזה גאון בן שבע שימציא לנו שיטה דיגיטלית.

כי מה בדיוק קורה במציאות חיינו כשיש לנו חמישה חודשים ולא עשרה ימים? מישהו משנה את דעתו בפרק הזמן הזה? מחליף עמדה? אומר, אופס, איך לא שמתי לב, או, נגיד, איך חמקה מעיניי הידיעה, שלא לומר ההבנה שלצד השני, שבמשך שנים חשבתי שאידיוטים גמורים עומדים בראשו, וטמבלים עם דיפלומה כרוכים אחריהם - דווקא יש נימוקים לא רעים והסברים משכנעים.

למשל, למה מדינה אחת לשני עמים היא אסון נורא שלעולם לא נתאושש ממנו, או להפך ה-פיתרון בה"א הידיעה שאין בלתו. או, נאמר, למה יש רק דרך אחת לפתור את ירי הטילים על עוטף עזה והיא עוברת דרך כוונת הרובה, או הפוך, ידידי, הפוך - עוברת בתוך מזוודות הדולרים.

מה בדיוק תורמים לנו חמישה חודשים של קמפיין? תובנות חדשות? תשדירים מאירי עיניים? חשיפה של אנשים מופלאים העושים מעשים נפלאים שלא ידענו עליהם? עוד שידור שמח ומבדח שמצחיק רק את המחופשים למיניהם ב"ארץ נהדרת"? לא הגיע הזמן לחוקק חוק, עמיד בפני בג"ץ, האמא של החוקים, שיגביל את מערכות הבחירות, שבועיים מקסימים, אם באמצע יש חג ומועד?

הוא יעשה סוף לתעשייה הזו שלקחה בשבי ציבור שלם, ביזתה, הנמיכה, רידדה וספסרה במושגים שפעם היו אורים ותומים עבור כולנו. שבועיים גג שבהם לא יספיקו שברי מפלגות להתאחד אלו עם אלו, להוציא מהנפטלין את אהוד ברק שיצייץ את עצמו ואותנו למוות, יחבר בין הבלתי מתחברים לחיבורים שיניבו אפס תוצאות ורק יעמיסו עלינו את הצורך להבין מה בדיוק זה אומר, והאם אורלי לוי-אבקסיס משדרגת את העבודה? ואיילת שקד ונפתלי בנט הם באמת אלקטורט מבטיח?

מה לנו ולכל ההמולה הזו, שמסתיימת תמיד בסוג של מפח נפש שבא רגע אחרי פרסום המדגמים, כשמתברר שהצהלות היו מוגזמות, או שני רגעים אחרי כשמתברר שעם כל הכבוד למדגם, ולתוצאות האמת, כאב הראש האמיתי מתחיל רק עכשיו.

וזה המקום לחלק השני, הכי חשוב במיזם הזה: החלק שאומר שאחרי החיתוך הברוטלי במערכת הבחירות צריך לבוא הפיוס הגדול. זה שיקל לעשות אותו אם לא יהיה מספיק זמן לזהם זה את זה, ובעיקר - להבין שככה העניין הזה צריך להיגמר: לא עוד סשן במחזה אלא סוף טוב.

ממש כך - למצוא את דרך המלך להסכים אחרי אי-ההסכמות, לזהות את המשותף אחרי התעסקות במפריד ובמבדיל, לגלות אמון בצד השני ולהחליף את הרעש הנורא בשקט. בהבנה.