גנץ הוא הציפרלקס של מדינה בהפרעה
אחרי שנים של לחץ והיסטריה מכיוון נתניהו וסביבתו, הציבור החל לדאוג לשפיות הדמוקרטיה הישראלית. גנץ הרגוע והאנושי עשוי להיות תרופה
יו"ר כחול לבן בני גנץ(צילום: רויטרס)
הוא היה רב-אלוף גבה קומה שהודיע שיתמודד מול בנימין נתניהו על תפקיד ראש הממשלה והתרסק. לא מדובר בבני גנץ אלא באמנון ליפקין-שחק, שהכריז במסיבת עיתונאים ב-1999 שהוא זה שייבחר לתפקיד. יועצו האמריקני של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, אמר עליו: "האיש הזה הוא בלון. האוויר ייצא מהר מאוד. הוא שמאלני. אל תבזבז תחמושת על האיש הזה. אפילו לא כדור אחד. אני לא חושב שצריך להכין קמפיין נגדו. חבל על הזמן שלך והכסף שלי".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שחק הקים את מפלגת המרכז והפסיד ליצחק מרדכי בסקר שקבע מי יעמוד בראש הרשימה. המפלגה נכשלה בבחירות ושחק נעלם מן המפה הפוליטית. אותו גורל צפו גם לגנץ, שנתפס כתאומו הסיאמי. שניהם לא הקרינו בראשית דרכם הפוליטית את העוצמה הנדרשת מראש ממשלה והפגינו ליקויים בנוכחות הפיזית שלהם: שחק הזיע וגנץ גמגם.
מכשול נוסף שניצב בפני גנץ היה כישלונם של הגנרלים ה"מקצועיים" במערכת הפוליטית בשני העשורים האחרונים. יצחק רבין, אריאל שרון, ובמידה מסוימת גם אהוד ברק, שהגיעו לתפקיד ראש הממשלה, היו מוצרים של בתי גידול פוליטיים. הם הכירו את השפה הפוליטית והיו מחוברים אליה גם בעת שירותם הצבאי. מנגד, הגנרלים של שנות ה-2000 שהצטרפו למערכת הפוליטית, כמו שאול מופז, עמרם מצנע, משה יעלון, יואב גלנט וטל רוסו, לא נתפשו כמועמדים לראשות הממשלה. אנשים שמקדישים את מרבית חייהם הבוגרים לשירות במסגרת צבאית נוקשה, מתקשים לגלות את הגמישות הנדרשת מאיש ציבור לתמרן במערכת דמוקרטית פתוחה.
והנה, בשתי מערכות בחירות רצופות הצליח גנץ למצב את עצמו כראש ממשלה פוטנציאלי. לא משום שהוא גנרל, אלא דווקא בשל היותו נטול סממנים גנרליים. לגנץ אין הופעה חיילית סמכותית, אלא משוררית ומתלבטת. גם כשהוא נדרש על ידי אנשי הקמפיין שלו להישיר מבט אל המצלמה ולהשמיע מסר נוקב, יש לו כמעט הבעה מתנצלת. הוא לא מאלה שמסוגלים להסתכל בלובן העיניים ולירות, כמו אהוד ברק.
בנימין נתניהו (צילום: EPA)
גנץ הוא בהחלט ההיפך ממנו - אנושי ושומר על מערכת יחסים חברית עם עמיתיו למפלגה ועם מפלגות אחרות. הוא הודיע על מחויבותו להסכם הרוטציה עם יאיר לפיד חרף הסקרים שטענו כי זה יפגע במספר המנדטים שכחול לבן יכלה לקבל. בשל כך אמרו עליו שהוא לא פוליטיקאי, כי אינו מבין שצריך להקריב שותפים לדרך כדי לנצח בנקודת הסיום. הוא לא שייך לאסכולה של מאמן ליברפול האגדי ביל שאנקלי, שאמר (יש המייחסים את המשפט למאמן הפוטבול וינס לומבארדי): "ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד שחשוב".
גנץ באמת נראה טרף קל לנתניהו, שעבורו אנושיות שקולה לרכרוכיות. הקמפיינר הכי טוב בעולם חבט באכזריות באחד הקמפיינרים הגרועים ביותר בארץ ונראה היה שהנה, או-טו-טו יבוא הנוק-אאוט הגואל שיישגר את גנץ לקרשים. אבל זה לא קרה. לאחר שני סיבובים מדממים דווקא נתניהו נראה קרוב יותר אליהם.
איננו יודעים מה אמר היועץ האמריקני הנוכחי של נתניהו לגבי האסטרטגיה כלפי גנץ. יתכן שחזר על דברי פינקלשטיין: "האיש הזה נפוח. האוויר ייצא ממנו מהר". זה היה גם נכון מבחינת שיווק פוליטי. ראש ממשלה מכהן לא אמור להסתער בלהט כמעט היסטרי על ראש האופוזיציה. זה רק מוכיח שהוא מפחד ממנו.
נתניהו לא חשש מגנץ בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שהוא לא. לא נתניהו. הוא הבין שרוב הציבור הישראלי סובל מתסמונת קשה של רעלת ביבי, ומוכן לתמוך בכל מועמד סביר שיוכל להחליף אותו.
ואכן, אולי זה לא גנץ, אלא אנחנו. לא חלמנו עליו לפני כן, אבל חיפשנו מישהו שייחלץ אותנו מקן הקוקייה של הבית ברחוב בלפור בירושלים והתחלנו לדאוג לבריאות נפשה של הפוליטיקה והדמוקרטיה שלנו. גנץ הוא הציפרלקס של מדינה הנמצאת בהפרעה. אנו כמהים למעט שפיות, נינוחות, התלבטות ותרבות דיבור.
האם התכונות האלו מספיקות גם כדי להיות ראש ממשלה טוב, אם בכלל יצליח להרכיב אותה? עוד נראה. זה לא יכול למנוע מאתנו את ההתענגות על השקט הנפשי שירד עלינו, ולו גם באופן זמני.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר ברוך לשם
מומלצים
