"כשהשתחררתי לא הייתה לי פריווילגיה לקחת כמה עשרות אלפי שקלים, וללכת לטייל"
עכשיו הוא מטייל כל הזמן: על הסט, עם המשפחה, עם חברים, והכי חשוב: עם עצמו, אביב אלוש תמיד ערוך לטיול • וגם: טיפ למנגל מנצח
בן 37, נשוי ואב ל־3. שחקן, מוזיקאי, דוגמן ומנחה טלוויזיה
מנגל זה החיים. זה חלק מהתרבות. אוכל זה תמיד חלק מהעניין — בכל עם ובכל תרבות. ואצלנו מנגל זה שמח, יש בזה שמחה. כשיש מנגל, ישר משהו משתחרר בראש. זה תמיד עושה לי כיף בלב כשאני מדליק את המנגל. כולם אומרים לי, "תקנה גריל גז", ואני משתכנע ואומר "אני אקנה כדי לטגן בחוץ", אבל הטעם של הפחמים כשאני מדליק אותם, הריח שמעשן את הבשר — אין לזה אח ורע.
יש לי את השיטה מס' 1 להדליק מנגל. השיטה של אבא שלי, שיהיה בריא. לוקחים נייר טואלט, ומגלגלים אותו ביד. ככה עושים ארבעה־חמישה עיגולים, ושמים עליהם שמן. מניחים אותם בתוך המנגל, בלי פחמים עדיין. על זה שמים את הרשת, ועל הרשת אני מסדר את כל הפחמים בפירמידה, ואז יש הרבה חמצן, וזה מוכן תוך שש־שבע דקות בלי מדליק פחמים ורעלים ושום דבר. יש לי רשת להדלקה ורשת לאוכל, תמיד יש לי שתי רשתות כשאני עובד.
אני תמיד ערוך לטיול בשטח. תמיד יש לי מחצלות, פק"ל קפה, כלי עבודה, חבלים, פנס — הכל. אני תמיד מוכן לכל תרחיש. אני אוהב שיש לי הכל בהישג יד.
לא היה לי טיול אחרי צבא. גם לא היה לי מספיק כסף, וגם ממש צ'יק־צ'ק עברתי לתל אביב והתחלתי לנוע. לא הייתה לי פריווילגיה לקחת כמה עשרות אלפי שקלים, וללכת לטייל. ובלי קשר לכסף, אני חושב שזה לא היה נכון לי. אם הייתי יוצא לטיול הגדול זה היה מעכב אותי מהרבה בחינות. זאת לא סכמה, לכל אחד מתאים משהו אחר. יש כאלה שהטיול הגדול מסדר להם את המחשבה, ויש כאלה שזה יכול לפזר אותם. באמונה שלי, אני מאמין שמה שקורה לי זה מה שהכי נכון לי. ולא התחרטתי. טיילתי, ואני עדיין מטייל, וזה סבבה לגמרי.
בצילומים לסדרה שהתרחשו ברמת הגולן, בכל רגע פנוי שהיה לי, הלכתי לטייל. הייתי במעיינות, בכנרת, בכל מיני קנטות כאלה שאני מכיר. כשאני מטייל בצילומים אני אוהב להתבודד. לוקח איתי גיטרה, פק"ל קפה, חושב, כותב, מדבר, לומד. לרוב אם אני תוך כדי תנועה, אני מעדיף לעשות לבד.
לטייל לבד ועם אנשים אלה שני עולמות שונים לגמרי. כשאתה לבד, אתה לבד, עם עצמך. אין ברור מזה. אתה עסוק בזירת המחשבות שלך. אתה והבורא במקרה שלי. אני כל הזמן איתו. אבל לבד זה בבירור יותר קל וכיף להתחבר ולדבר. וכשאתה עם אנשים תשומת הלב הפנימית נלקחת.
יש כל מיני סוגים של טיולים ביחד. עם חברי הילדות, אם אנחנו נפגשים עם הילדים — נפגשים בפינה בטבע, מחצלות, ערסלים, וכמובן מנגל באוויר. עם החברים שלי הקרובים אנחנו נוסעים לטיולים קצת אחרים. לצפון, לקברי צדיקים. למעיין מגניב שאפשר לטבול בו. ככה זה כשזה רק אנחנו.
אני מטייל עם סכין מהצבא לכל מיני רגעים שיש מה לחתוך, נגיד סברס או חבל. לא קומנדו, מתקפלת, מגניבה כזאת. סכיני קומנדו היינו מביאים אחד לשני לבר מצווה, אז יש לי כמה. כמובן שאיתן אני לא מטייל.
לפני כמה חודשים אבא שלי חגג יומולדת 60. לקחנו אותו לטיול באיזה מקטע של שביל ישראל, אחותי ואחי ואני. המקטע היה באזור הר מירון. אחר כך הלכנו לצימר, אבל למסלול לקחתי את הפק"ל, ואבא שלי, יש לו מין אהבה לזה שהכל יהיה כמו שצריך. הוא התעקש, "לא תהיה שום גזייה. עכשיו נאסוף זרדים". הכל היה לח, והיה קשה למצוא זרדים יבשים. הוא לא ויתר, וזרמנו איתו, כל האחים, עד שהצלחנו להדליק אש בנקודה יפה במסלול, ולהכין קפה. זה היה מאתגר, מרתק ומספק. הרבה מהאהבה שלי לטבע זה מאבא שלי, שיהיה בריא.
אני באמת אבל באמת אוהב כל פיסה בארץ. בכל מקום יש משהו אחר. כל חצי שעה נסיעה פה משנה את הנוף לחלוטין, וזה פשוט מטורף. ועדיין, יש לי אזור מועדף. אני הכי אוהב את הגליל. בגליל יש משהו קסום. משם אני בא. אני גדלתי בכרמיאל, אז קצת יותר צפונית מנוף ילדותי משהו קורה לי בנפש. אבל גם במדבר. בכל מקום קורה לי משהו.
__
התמונות צולמו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל"
לפנייה לכתב/ת 
