5 מנות על כביש 4
קיבצנו לכם מנות שאסור לכם לפספס על כביש איטי ומרגש
יוצא לי די הרבה להשתתף בשיחות על איפה לעצור לאכול בדרך ליעד רחוק, אם כממליץ ואם כמקבל ההמלצה, ואמירה שחוזרת על עצמה די הרבה גורסת ש״אין בישראל מסעדות דרכים״. הטענה היא שמיעוט הדרכים הארוכות בישראל, ענף מסעדנות לא רווחי במיוחד ופריפריה שבחלקים מסוימים שלה היא פריפריאלית בהגזמה, הפכו את מסעדות הדרכים בישראל לז׳אנר לא אהוד. אבל הכל מתבטל כשעולים על כביש 4.
כביש 4 תמיד היה אחד הכבישים האהובים עליי. 200 ק״מ של כביש שהוא למעשה חמישה כבישים שחוברו להם יחדיו. כבד, איטי ואפור יותר מאחיו האתלטי כביש החוף, ונותן מבטים על הים בקמצנות (לפחות עד עכו). אבל כל פעם שהים נפתח — אי אפשר שלא להתרגש. איך אפשר בכלל להשוות אותו לכביש החוף הסחי, או למפלצת האספלט חסרת האופי שנקראת כביש 6, שהמקום היחידי שאפשר לעצור בו הוא חנות נוחות שבה כולם מטפטפים לעצמם את הארטיק על הבגדים? אם השם ״הכביש הישן״ לא מעלה בכם חיוך ורצון להיכנס לאוטו, ובכן, אתם אנשים חסרי לב. וגם אם אין לכם לב — קיבה אני מניח שיש לכם. ולכן בוודאי תשמחו לדעת שכביש 4 הוא הכביש הקולינרי בישראל.
יש ישובים טובים יותר לאוכל מאלה שכביש 4 חוצה (ראמה, נצרת), יש רחובות אוכל מיתולוגיים יותר (האצ״ל בתל אביב, יחזקאל קזז באור יהודה), ויש אפשרויות קצרות יותר לעשות לעצמכם סיבוב אוכל (כמעט כל שוק בארץ). אבל אף כביש — בוודאי לא כביש מהיר, בטח לא כביש חד־מספרי — לא נותן כל כך הרבה אפשרויות כמו שיש על כביש 4. ביום שמשי אחד לקחתי את עצמי ועוד כמה שרצו להתלוות איתי, לבשתי מכנסיים עם גומי ונצמדתי לכביש 4 מברכיה ועד פוריידיס. וכדי להציג לכם את הביסים האולטימטיביים על הכביש הזה בהביטאט הטבעי שלהם, הנה חמש מנות על כביש 4 והנוף שבו תאכלו אותן.
~ 1 ~
עראיס וקבב באטליז ראשד,
פוריידיס
אין הרבה מקומות שמזוהים עם כביש 4 כמו פוריידיס. אי אפשר לנסוע לאורך הכביש הזה ולא לחצות את הכפר שמאופיין בהרבה מאוד מקומות אוכל ובראשם חומוס אבו עלי. אבל אותי השיאו השד וההמלצות להגיע לאטליז, במקום היחיד בערך בכפר הזה שאפשר אשכרה להחנות את הרכב. המקום שייך לראשד, פוריידיסי מבטן ומלידה, שעובד באטליז כבר שנתיים ביחד עם שני הבנים ושתי הבנות שלו, שבעה ימים בשבוע מהצהריים ועד חצות. עסק משפחתי בהגדרה, שבאוגוסט האחרון הגיע למסקנה שאם כבר יש בשר מהאטליז, אז בואו נעמיד מנגל בחוץ ונריץ מסעדה.
הקונספט חזק מאוד: אתם קונים את הבשר שאתם רוצים לאכול באטליז, לפי משקל, ומשם מעבירים לכם אותו למנגל. קבב, פרגית, שיפודים ומרגז עולים 150 שקל לקילו, צלעות כבש ואנטריקוט עולים 180. בסכום שיצא לפי הבשר שבחרתם מקבלים גם שתייה, פיתות וסלטים — וכמו שאמר לי בחור מקומי שחלק איתי שולחן, במחירים כאלה אין יותר סיבה לאכול בבית. אנחנו הגענו לשם בשעת פתיחה מנומנמת במיוחד והבשרים עוד לא יצאו מהמקררים לוויטרינה, ככה שהלכנו על העראיס של המקום, שמתומחר במחיר המרגיז הבא: עשרה שקלים. בעשרה שקלים נוספים ראשד פיזר גם כמה קבבים על הפלטה, שיהיה שמח.
הבן הגדול, והגבוה מראשד בראש וחצי, סובב את הקבבים על המנגל באיטיות השמורה להכנת פנקייקים בסיני, מינוס החשיש (וחבל). מקץ 40 דקות קלילות קיבלנו צלחת עמוסה בבשר וירקות החוצה, לשולחנות הצופים על כביש 4 שנמצא, בהערכת יתר, עשרה מטרים מאיתנו. אחלה עראיס, עם פיתות עבות, עם שכבה דקה יחסית של בשר. כזה שמזכיר יותר לחמעג׳ון מאשר את העראיס שפושה במחוזותינו. ואחרי שגם הקבב נלעס ואנחנו יושבים על קפה, וראשד מספר לי על החיים שלו ואני מספר לו על שלי, אני עוזר לו לבקשתו להכניס את העסק לווייז כדי שלאנשים יהיה יותר קל להגיע לכאן. הימור שלי: לא עוד הרבה זמן לפני שגדודי המטיילים של שבת בבוקר צובאים לראשד על הוויטרינה. שווה ללכת לשם לפני.
~ 2 ~
סנדוויץ׳ טלה וערימת בשרים בבריסקט,
הכניסה הדרומית לחדרה
מסעדות בתחנות דלק הן מקומות של קסם לא מובן. אני לא יודע לתאר במילים כמה השפיעו עליי מקומות כמו לויקו מושיקו והסינית הצהובה (מנוחתם עדן), או הפעם הראשונה שירדתי בסדיר בתחנת הדלק במסמיה, שם פעמיי לפונדק ורדה (תבדל״א) כדי לאכול פיתה עם פופאי ולחכות לאבא שיבוא לאסוף אותי. אלה תמיד היו מקומות טעימים, קצת מלוכלכים, קצת פרטאץ׳, שמרפררים לתקופה האהובה עליי מכל — תחילת הניינטיז. גם עמוק לתוך האלפיים למקומות האלה היה וייב של טרום אוסלו. ואהבתי את זה.
פאסט פורוורד לספטמבר 2019, אני בתחנת דלק מתוקתקת שבתוכה מסעדת בשרים עוד יותר מתוקתקת, ובתוכה מעשנת בשר עצומה. אין ספק שההתעסקות בבשר חווה עכשיו רנסנס חסר תקדים, אולי כקונטרה למגמה הטבעונית. קבוצות פייסבוק כמו ״סודות המעשנה והסו־ויד״ מונות עשרות אלפי חברים, כל מנגליסט הוא פיט מאסטר, וכל תערובת כמון־פפריקה־כורכום שזורקים על הכנפיים בתחילת המנגל הפכה לראב. לנישה הזו בריסקט מתאימה בול: נכנסים לחנות ויש ריח מעולה של בשר ועשן, מזגן חזק מאוד — ואני נהיה רעב.
את המקום המוצלח מריצים בשלוש השנים האחרונות אוהד ועינת, בני זוג. אוהד, איש גדול וחייכן, מתעסק בבשר הרבה זמן, ויחד הם פתחו את המקום הזה בשטח ששייך לאבא של עינת. עסק של המשפחה על שטח של המשפחה כמו במדינת ההשראה. את הנתחים השלמים הם מעשנים אין האוס במעשנה הענקית הזו שהביאו ממיזורי, את הרטבים הם מכינים לבד, ואת הביס הראשון שתקעתי בסנדוויץ׳ טלה בשדות שמאחורי המסעדה אני זוכר גם עכשיו ונהיה שוב רעב.
אחר כך גם הגיעה ערימת בשרים, שזה גם שם המנה וגם מה שזה בפועל: אסאדו, צ׳וריסו ובריסקט מעושנים, שמתוכם היה לי הכי טעים הבריסקט. זה מגיע גם עם צ׳יפס, אבל באמת שלא חובה. עדיף להתרכז בבשר. אחלה אנשים, אחלה אוכל ואחלה שנ״צ שהייתי חייב לעשות בחלק המוצל של תחנת הדלק, כשהמושב של הנהג מורד עד למטה. ובחלומי השנה היא 1999, אני ילד במסעדת מקסים ששותה בירה שחורה ואוכל שיפוד, ועוד מעט מתחיל משחק העונה בקריית אליעזר. לא להעיר אותי בבקשה.
~ 3 ~
בראוני שוקולד באלה פטיסרי,
אזור התעשייה נחל אלכסנדר
לאזור התעשייה נחל אלכסנדר יש את כל הכריזמה והפאסון שיש לפתח תקווה. מבנים חדשים אך אפורים, חנות של ג׳ון דיר ומבשלת בירה אחת די מפורסמת. סוג של מרכז מסחרי מאובק, אבל של מושבניקים אשכנזים שיושבים טוב באחד המקומות היפים והרגועים בארץ. ובמקום הלא מאוד סקסי הזה, שוב בתוך תחנת דלק, יש קונדיטוריה טעימה לאללה שהייתה, גם בבוקר של אמצע השבוע, מלאה בלקוחות קבועים.
אלה, הבעלים והקונדיטורית, מאוהבת בכל אחד מהמאפים שלה בקטע לא הגיוני. השפע והכאפה של הריח יסחררו גם את מי שהקינוח שלו ביומיום זה צלעות טלה (לא אני, אני מת על מתוק). היא מדברת איתי על כל אחד מהמאפים ומפרטת מה הולך בפנים, ורוצה להוציא לי כמה. ואני באמת מאוד סקרן. מטבעי אני מנומס ולא אוהב או רוצה לסרב. אבל אין ברירה אלא לסרב, כי אני באתי בשביל הבראוני.
והבראוני אכן הצגה. אלה טוענת שמדובר ברב מכר, שלא מעטים מגיעים רק בשבילו מכל מיני מקומות אקזוטיים סמוכים כמו חרב לאת וגאולי תימן. הוא מאוד נגיס ויש בו מלא שוקולד, ומנה אחת ממנו זה דבר מאוד מרוכז — עדיף לחלוק אותו מליפול עליו לבד.
אבל מה שבא אפילו טוב יותר מהבראוני זה הלוקיישן שבו כדאי לאכול אותו. מימין לכניסה לקונדיטוריה יש איזו גינה קטנה כזו, שמאחוריה סוכת גפנים עם נדנדה ועניינים וענבים שיש להם טעם של מנגו (לא יודע להסביר, אלה אמרה לי את הזן, אבל לא באתי לפה לבצור). והכל מאוד שקט ומאוד פסטורלי, וברקע מנגנים שאנסונים כאילו אנחנו על הסיין ולא 300 מטר מכביש 4 ו־30 מטר מנהג משאית שממלא את הרכב בסולר.
~ 4 ~
קוסקוס עם מפרום בבכור את שושי,
בני ברק
לא ניצבת ממש על כביש 4 כמו האחרות, אבל השבע דקות שייקחו לכם לנסוע מצומת גהה לפרדס כ״ץ שווים את זה. כדאי פעם אחת להקדיש זמן ותשומת לב לשכונה הבני ברקית הזו, שיש בה כמה מוסדות אוכל מהסוג שכולנו אוהבים לערוג אליו, אבל אני עם הפנים לבכור את שושי, מקום שמופיע בערך בכל רשימה של מסעדות פועלים שאי פעם נכתבה. בכור את שושי היא מסעדה שמושכת אותי בגלל שני דברים עיקריים: הראשון הוא שיש לי חולשה רצינית למקומות שבקיר המרכזי שלהם יש תמונה ענקית ממוסגרת של הסבא (ראש שעון על כף היד שענודה בגורמט, מגולח למשעי, שיער ראש אפור וצפוף, כנראה בברית של הנכד). השני הוא שזה האוכל של סבתא שלי.
בכור את שושי נפתחה בשנת 1966 כמסעדת פועלים טריפוליטאית קטנה מאוד וצמחה מאז לרשת שמיטב ידועני התקופות השונות באו להצטלם בסניפיה. אני רציתי את הסניף המקורי והראשון ברחוב אבוחצירא, בצמוד למרכז המסחרי של פרדס כ״ץ, שהוא ככל הנראה המרכז המסחרי העצוב בעולם: שדרת חנויות קצרה ומלוכלכת שמתחילה במספרה אחת, בלי יותר מדי תעסוקה ביום רביעי בצהריים, נמשכת לתוך כמה מקומות קטנים, מלוכלכים וסגורים ומסתיימת בערימת ברזל וזכוכיות שבורות שמזכירה את הפרק הראשון של צ׳רנוביל. עדיף לכוון את האוטו ישר לתוך החניה המאולתרת בחזית של המסעדה, להיכנס דרך הדלת עם השלט ההכרחי ״פתוח — מיזוג אוויר״ ולשבת ליד שולחן עמוס פורמייקה.
ואז ישר תקבלו צ׳רשי ולחם לבן אחיד, שאני חושב שזרוע ההפצה היחידה שלו הוא חנויות מכולת עם קופת קאסיו, ואם אתם יודעים מה טוב בשבילכם תזמינו את הקוסקוס עם המפרומה ותפנו את השעתיים הקרובות. קוסקוס עם מפרומה ענקית ברוטב אדום, שמגיע בערך 20 שניות אחרי שהזמנתם אותו. צריך להיות רעב מאוד כדי לסיים את המנה הזו, שהיא אוכל של עניים אבל כל כך עשירה בטעם (ואם יש לכם מזל, גם בזיכרונות). וכשייקחו מכם את הצלחת, יחליפו אותה בצלוחית עם רצועות של מנגו ורבעים של שזיף ירוק. ואני באמת לא יודע איזה בן אדם אכזר לא יתרגש מדבר כזה.
~ 5 ~
פיצה מלך בפיצה כפרית בטאבון,
ברכיה
התחנה הדרומית בנסיעה הזו היא גם התחנה הכי פחות סבירה. ברכיה, מושב מול אשקלון שכלוא בחי״ת בין שלושה צירי תנועה עיקריים בישראל — כביש 4, כביש 3 וכביש 35 — הוא הבית של מיכאל, אדם שקל יותר לדמיין מתבודד על גבעה ביבניאל או רוקד באומן מאשר מכין פיצות מבצק מחמצת עם שלושת הילדים שלו. בגדול, האפשרות למצוא לאורך הדרך אנשים כמו מיכאל היא הסיבה שאנשים עושים כתבות כאלה מלכתחילה.
מיכאל (או מיקו, או מיקי, שמעתי כמה אפשרויות כשהייתי שם) הוא יליד יפו שגדל ברחוב למרטין, מטר משדרות ירושלים ואחד הרחובות היפים שיש. החיים והאהבה הביאו אותו לדרום, שם עבד כשיפוצניק — מקצוע שהתחיל בו כנער, כמעט ילד, והחזיק בו כמעט 30 שנה. מה שהחזיק אותו שפוי ומאושר בדרום זה הקירבה היחסית לים, ובכל קיץ היה לוקח הפסקה מהחיים, מעמיס את הילדים על האוטו ופותח זולה מדוגמת בחוף ניצנים. באחד מימי הקיץ האלה הגזים עם כמויות הבשר עד כדי כך (מדובר בבשלן של בשר, שהיה מתעסק בגושים גדולים, בצלייה ובעישון. שום קשר לפיצות), שהבנות שלו החליטו שהן נהיות צמחוניות וביקשו משהו אחר. אז מיכאל קפץ למכולת של הקיבוץ וארגן קצת טורטיות, קצת גבינה וקצת עוד דברים. הריח שיצא מהאלתור הזה התחיל להעמיד אנשים בכניסה לזולה עם שקיות מהמכולת, דורשים שיכין להם גם. מפה לשם מיכאל בילה את המשך הקיץ בהכנת פיצות על טורטיות. וכשחזר משם, הבין שיש לו משהו ביד.
כשחזר למושב, התיישב אצל חמותו בסלון וביקש ממנה לקחת שטח קטן בחזית הבית שלה ולייעד אותו לפיצריה. הנה ציטוט של מרגלית (לקרוא במבטא טוניסאי כבד): ״מיכאל, מה לך ולפיצות? זה מושב של טוניסאים, אף אחד פה לא אוכל גבינה. אתה שיפוצניק, אל תתעסק בזה. אם אתה מתעקש אז ברכה והצלחה, אבל תדע שאני דואגת לך״.
הדאגות של החמות היו, כמובן, לשווא. למיכאל הלך פגז, המקום הלך והתמלא והפך לגאוות המושב והמושבים הסמוכים. אנשים שהיו שם סביבי התפלאו שבחיים לא שמעתי על המקום הזה. יש מצב שגם לטאבון יש קשר רציני להצלחה: תנור עצים מלבני חימר שמיכאל בנה בעצמו, ובתוכו נאפות פיצות מבצק מחמצת, בלי מעורבות של שמרים. כשהפיצה יוצאת מהתנור מרטיבים את השוליים שלה בשמן שום, ולא כדאי לקבוע דייטים ליממה שאחרי.
בתוך סוכה קטנה, מול הכניסה למאפייה שנראית מבחוץ כמעט כמו צימר, אכלנו את הפיצה שנקראת פיצה מלך: רוטב שמנת־פסטו, שמן כמהין, פטריות פורטובלו ומוצרלה בתוך הקראסט. זאת הייתה הפיצה הכי אחרת שאכלתי, והיא הייתה מושחתת וטעימה לאללה ולא יכולתי להכניס אחריה עוד ביס. אבל מיכאל התעקש להביא לי עוד דברים, כי הוא מתבאס שתמיד כשאנשים כותבים על המקום שלו הם כותבים רק על הפיצה.
ככה שרצה הגורל האכזר ומיכאל הגיע עם מגש שעליו פסטה תוצרת בית, סלט יווני עם קוביות חלומי מטוגן מעליו, סוג של קלצונה שהתפריט קורא לו פוקצ׳ה ואני זורם איתו, ותור לקרדיולוג. סורי מיכאל, הכל טעים לאללה, אבל אין הרבה דברים שמעוררים בי את תחושת הנינוחות שעולה בך כשאתה מחליק לתוך פיג׳מה כמו לאכול פיצה. אין על פיצה בעולם, ואתם צריכים לבוא לברכיה, לא להאמין לווייז או לגוגל מאפס השקרנים שיובילו אתכם לבית לא קשור בכלל, לשאול אנשים איפה פה הפיצה ולשבת לאכול אותה.
לפנייה לכתב/ת 
