"46 שנה לא ידעתי שהיית בדרך לחלץ אותי". הגילוי של השר לשעבר שנחלץ מהאש בתעלה
זבולון אורלב מצא עצמו מפקד על מוצב "כתובה" בפתיחת מלחמת יום כיפור. בתום קרב, אחרי שהיה משוכנע שנזנח, הוא הצליח להיחלץ. בזכות מפגש שיזם ynet הוא הבין שסגן אביהו שפירא היה בדרך לחלץ אותו אבל נפצע קשה במארב. "רק עכשיו אני מבין שמישהו חירף את נפשו עבורנו", הוא מודה
מלחמת יום כיפור תפסה את סגן אביהו שפירא ב-10:00 בבוקר, 6 באוקטובר 1973, בבסיס רפידים שבסיני. כמפקד מחלקת חרמ"ש בגדוד 79 של חטיבה 14 הוא קיבל הוראה לנוע לכיוון מעוזי התעלה של צה"ל שהותקפו על ידי הקומנדו המצרי. "אנחנו מקבלים פקודה לעלות על הכלים ואני זוכר במדויק את הצעקה של המג"ד, שלמה ניצני ז"ל, 'יוצאים למלחמה!'", הוא משחזר. "אף אחד לא לקח את זה ברצינות אבל היה ברור שהולכים ליום קרב והייתה התלהבות גדולה. המ"פ יחיעם ששון והסמ"פ גלעד דשא ז"ל ארגנו אותנו בשיירה ונסענו צפונה לתעלה". כשהתקרבו חולק הכוח לשלושה, והצוות של סגן שפירא נשלח לחלץ את החיילים במעוז "כתובה".
קודם לכן חצו יחידות קומנדו של הצבא המצרי את תעלת סואץ מערבה לגדה שבשליטת ישראל, ותחת הרעשה ארטילרית החריבו את קו בר לב, מערך הביצורים הכבד לכאורה של צה"ל. במעוז כתובה שהה סמל-ראשון זבולון אורלב מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית, שלאחר המלחמה יקבל את עיטור המופת ולימים יהפוך שר בממשלת ישראל.
"אנחנו, שישבנו על התעלה, שמענו רק ב-13:15 שיש מלחמה", מספר אורלב. "המצרים הבינו את התרגולות שלנו, וקומנדו שחצה את התעלה חסם את כל הצירים. מדובר באזור של ביצות, והטנקים שהיו אמורים להצטרף אלינו לא הגיעו. זה חלק מהמחדל - הטנקים לא היו על הקו".
בינתיים נמצא הצוות של סגן שפירא ושל סגן מפקד הפלוגה גלעד דשא ז"ל במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהמעוז שנשלח לחלץ. הם התקדמו מצומת בלוזה עד שנתקלו במארב בקנטרה. "כל מה שאני זוכר מאותו הרגע זו הצעקה 'נתקלנו משמאל, קדימה הסתער'", אומר שפירא. "הייתי על המקלע 0.5 וירינו בכל מה שהיה לנו. אבל בסוף היום כמעט ולא נשאר מהכוח שלנו שום דבר. שני מ"מים של הפלוגה נהרגו ואני נפצעתי באורח קשה. מצאתי את עצמי שוכב בתוך הנגמ"ש כשעליי שני פצועים. רק כשהגענו לנקודת הפינוי משהו החליט לבדוק מה קורה איתי והחליט שאני עוד חי".
כוח החילוץ מן הסתם לא הצליח במשימה שקיבל, אבל לוחמי מעוז כתובה, בניגוד לכל הסיכויים, הצליחו להציל את עצמם באופן עצמאי. אחרי שמפקד המוצב נפצע נטל אורלב את הפיקוד על החיילים במוצב, הורה להם לתפוס עמדות ולהשיב אש, כיוון את הארטילריה הישראלית ובכך - במשך כיממה - מנע את ניסיונות הצליחה מן הצד המצרי.
"רציתי ללחוץ להם את היד ולהגיד – 'שלום, הגעתי'", הוא מסביר. "אף פעם לא דיברת על זה עם האישה והילדים, אלא רק עם האנשים שנשארו מהפלוגה שלי. קיבלתי משימה ולא סיימתי אותה. כל השנים זה שכב לי בבטן. ידעתי שלא עשית את מה שהיה צריך לעשות".
כל השנים האלה הרגשנו יתומים
46 שנה חלפו, ורק כעת, במסגרת מפגש שהתקיים ביוזמת ynet בגינת דובנוב בתל אביב, התברר לשפירא שהוא מכיר היטב את מי שנשלח לחלץ בתעלה באותו יום: במסגרת עבודתו כצלם "ידיעות אחרונות", הוא תיעד את אורלב כח"כ וכשר כמה וכמה פעמים. אחרי חיבוק נרגש הם שוקעים במפת הקרב המקורית המנוילנת ששפירא שמר בקפדנות כל השנים, משחזרים את האירועים שבהם היו מעורבים והזכירו את שמות חבריהם לנשק שנהרגו.
לדברי אורלב, עד לאחרונה הוא כלל לא ידע שצוות חרמש נשלח להציל את המוצב שלו. "פתאום אני מקבל טלפון מ-ynet שחייל שניסה להציל אותי ונפצע מחפש אותי", הוא מסביר. "זה ריגש אותי כי שנים רבות הרגשנו יתומים. אחרי 46 שנה אני מבין שמישהו הקשיב לנו וסיכן את חייו כדי לעזור לנו.
"בשבוע שעבר היה כנס של הגדוד שלנו, גדוד המעוזים, ותפסתי את כל מי שרק אפשר ושאלתי אם הם יודעים על כוח של נגמ"שים שיצא לחלץ אותנו מקנטרה דרך ציר אשר. אף אחד לא ידע על הכוח הזה. בשבילי זאת הפתעה מוחצת. כי כל כך ציפינו שמשהו יגיע אלינו.
"פתאום אני עומד מול אדם שהיה כמה קילומטרים ממני וחירף את נפשו במטרה להציל אותנו. בטח שאני מבין מה עבר עליו. 46 שנה, לילה לילה, יום יום, אני חושב על המלחמה. בעקבותיה נכנסתי לחיים הציבוריים. היום כשאומרים לי 'בוקר טוב', אני ניגש לחלון לראות שזה באמת בוקר. בכל זאת קרה פה משהו".
לזכרם של לוחמי פלוגה י' ואנשי החרמש שנהרגו בדרך למשימה.
לפנייה לכתב/ת 
