כבר שנים שעינת נתן מובילה הורות מסוג אחר בישראל. לפני כשנה וחצי, אפשר היה לאתר את נקודת הפריצה שלה.

נתן, 48, היא מדריכת הורים פופולרית עם קהל מעריצים נאמן ונוכחות תקשורתית מכובדת שכללה פינות בתכניות בוקר בטלוויזיה הישראלית, פינה מיתולוגית בתכנית הרדיו של טל ואביעד, טור שבועי במגזין מאקו ותכנית קבועה בגלי צה"ל, רק שבמרץ 2018 יצא לאור ספרה "חיימשלי" (כנרת זמורה ביתן) ובין רגע הפך לספר הנמכר ביותר בישראל בשנה האחרונה, בכל הז'אנרים.

יותר מ-50,000 עותקים מהספר שהפך לתופעה, כבר נמכרו והוא עדיין מופיע ברשימות רבי המכר. בעמוד הפייסבוק של נתן אפשר לראות עשרות תגובות של קוראות שטוענות ש"חיימשלי" הפך לתנ"ך שלהן, שהוא שינה את חיי המשפחה שלהם, ואף גרם להם לאהוב את ילדיהם אפילו יותר.

"אני לא מהמומחים שמנכסים לעצמם ,שיטה מנצחת, שהם כביכול המציאו בעצמם או נגלתה אליהם בהר סיני ואין בלתה", אומרת עינת נתן בראיון מביתה בתל אביב, שם היא מתגוררת עם בעלה יובל וחמשת ילדיה. "בוודאי שיש לי תפיסת עולם שהתעצבה אצלי במהלך השנים, שמבוססת על הדרך האדלריאנית כמדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, אבל כבר לגמרי מחוברת לאינסטינקטים שלי כאדם. אני מדברת הורות כבר 17 שנה באופן מקצועי ואני אמא עוד מעט 20 שנה. השקפת העולם המקצועית והאישית שלי נשזרת גם בסיפור שלי כאמא וגם בפרקטיקה של ההדרכה והידע אותו אני חולמת להעביר הלאה. אני חושבת שאם הייתי צריכה לתת לזה שם הייתי קוראת לזה ״הורות מיטיבה״ - מיטיבה איתנו ההורים, שנמצאים היום באמת בעידן שבו כבר יש הצפה של כל כך הרבה מומחים ודעות ושל אלפי מחקרים שצצים השכם וערב, מטפחים פחד ("סכנה: מסכים!", "דור ללא אמפתיה!", "ילדים ללא גבולות!") ורגשי אשמה, אבל באותה נשימה מיטיבה גם עם הילדים של היום, שגם הם נמצאים בבעיה לא קלה: עידן של שפע ופינוק מצד אחד ומצד שני, ציפיות גבוהות, ביקורת מתמדת של כל מי שמציץ לאינסטגרם שלהם, חשיפה לתכנים לא תואמי גיל, ובעיקר הורים מבולבלים".

עינת נתן. צילום: עדי אורני

האם באמת ההורים היום יותר מבולבלים?

"קודם כל גם אנחנו ההורים חלק מעידן השפע והפינוק וזה שיש לנו בכלל לוקסוס לחשוב על ההורות שלנו זה דבר די חדש בהתפתחות האדם. ובהחלט, מול הילדים של היום אנחנו כבר לא יכולים להשתמש בארגז הכלים ששירת את הורינו. ברוב המקרים הוא כבר לא רלבנטי. הורות מיטיבה תחזיר את הפוקוס ליחסים ביננו לבינם - אנחנו מצד אחד לא רוצים ולא יכולים להיות חברים שלהם, שווי מעמד, ומאידך מרגישים יותר ויותר שיצאנו לדרך עם המון כוונות טובות אבל משהו השתבש והכל סובב סביב הילדים".

ובכל זאת נדמה שהיום הורות טובה היא גם סוג של סמל סטטוס.

"הורות נראית נהדר באינסטגרם כמו שעור הפנים נראה נהדר עם פילטר. יש מחיר תרבותי חברתי ב״לדגמן״ הורות, והוא בעיקר התחושה הנוכחת שהילדים שלנו אמורים לייצג אותנו ולהדהד את נפלאותנו. אקססורי יוקרתי. אנחנו לא שמים לב איך אנחנו נמצאים כל הזמן במעגל חשמלי מטלטל של גירויים ודימויים של הורות טובה, חיים טובים והצלחה הורית שאין בינם ובין חווית המציאות היומיומית דבר וחצי דבר, בדיוק כמו הדוגמנית בפוטושופ שבחיים לא אוכל להיראות כמוה. אנחנו שופטים ונשפטים, מגדירים חלומות, מתוסכלים מהחיים שאין לנו ומהילדים הפוטוגניים שלא יהיו לנו, ואז גורמים לאחרים להרגיש בדיוק אותו הדבר כשאנחנו מדגמנים הורות בחופשה המשפחתית האינסטגרמית התורנית".

זה לא טבעי ומבורך שהורים יתגאו בילדים שלהם?

"הכל מובן וברור אבל המחיר הוא ששכחנו שהרגעים הקטנים, אלו שבהם המסכים או המצלמה אינם נוכחים, הם הרגעים בהם אנחנו באמת הורים, אלו הרגעים עם פוטנציאל האושר הכי גדול, ודווקא ברגעים האלה, כשהאינסטינקט שלנו שולח יד לטלפון לצלם, להעלות, לקטוף לייקים, אנחנו אמורים לעשות בדיוק את ההיפך. לצלם ילד חמוד ישן יכול לתת לנו מנת דופמין של לייקים ותגובות מרגשות, אבל צריך לקחת בחשבון שכל מי שהגיב בהתרגשות (אולי מלבד סבא וסבתא של הילד) הרגיש אולי את הצביטה הזו שכולנו מכירים כי הילד שלו לא ישן כרגע, כי אין לו מיטה מעוצבת עם מצעי כותנה מצרית או פיג׳מה יוקרתית או ראש תלתלים זהובים ובשניה אחת רגע כל כך טהור ופרטי הופך להיות תמונה באלבום פומבי וחיצוני. אלבום שהוא הכל מלבד אינטימיות. אני גם במשחק הזה, אני לא נזירת סושיאל, אבל משתדלת לא להתבלבל כשאני מביטה בכל אחד מהילדים שלי לפני השינה, בשיחת קטנה באמצע היום, בנסיעה משותפת שבה מישהו אמר משהו מצחיק, ברגעים קטנים שהמצלמה לא נשלפת וכל מה שמתרחש הם החיים האמיתיים.״

אילו קשיים ספציפיים את מזהה אצל מי שמגדלים ילדים בארץ אחרת?

"בסוף לגדל ילדים זו משימת חיינו. כשאנחנו עושים את המשימה מחוץ למעגל השייכות הקרוב שלנו - משפחה, שפה, מדינה, נוף ילדותינו - אנחנו מרוויחים משהו ומאבדים משהו. אנחנו מרוויחים תחושת ליכוד משפחתית שאין עליה בעולם, התא המשפחתי יוצא להרפתקה, כולם בשביל כולם. יש איזו התגייסות שמתבטאת גם ברגישות שלנו כהורים לתפקודים היומיומיים של הילדים שלנו, וגם אפילו ברצון לייצר זמן משפחתי ללא המשפחה המורחבת וחוויות משפחתיות חיוביות עבור כולם. לא סתם לישראלים בחו"ל יש נטייה מוגברת לחבור לקהילה או לחברים ישראלים בכדי להרחיב את תחושת השייכות, וגם במעגל החברויות אנחנו כבר יודעים שאחד היתרונות הגדולים של ישראלים מחוץ לישראל, הם קשרי החברות העמוקים בהם חברים טובים הופכים להיות המשפחה המורחבת.״

החוויה של ילדות בארץ אחרת מוכרת לה היטב: "אני יודעת את זה על בשרי. כשהייתי קטנה, אבא שלי, איש חיל האוויר, נשלח לרילוקיישן בסן דייגו, והמשפחה שלי עברה את החוויות האלה. ואז, תחילת שנות ה-80, לא היו ווטסאפים ושיחות וידאו וכל שאר הדברים שמקלים על הקשר עם המשפחה המורחבת. אז הניתוק מהארץ היה כמעט טוטאלי. היו לא מעט קשיים, נשלחתי לפאבליק סקול בלי לדעת אנגלית בכלל בהתחלה, אבל בגדול זו זכורה לי כחוויה מדהימה, מרגשת, מגבשת, אפילו מעצבת. בצד המחירים - התא המשפחתי מתמודד עם געגוע נוכח למישהו, למשהו, לתחושות או רגעים בהם אנחנו במולדת, מדברים את שפת האם שלנו, מובנים, מחובקים, מדליקים רדיו והוא שר או מדבר אלינו. כשהתא המשפחתי המורחב נעדר ביומיום, הגעגוע נוכחים והילדים עוברים תקופה קשה. כל משבר חברתי או אישי של הילדים אוטומטית מקבל פרשנות של דאגה שונה מזו שהיתה נוצרת בישראל.״

יש עצה נפוצה שאת נותנת לאנשים שנמצאים עם ילדים ברילוקיישן?

"פרופורציות! הנכחת ההבנה שהילדים שלנו זקוקים לכך שאנחנו נהיה בסדר בכדי שהם יהיו בסדר. לילדים בגיל הרך החוויה הכי משמעותית היא נוכחות הורית רגועה, ברורה ולא מטשטשת. הרבה פעמים אנחנו מנסים למנוע מהם קשיים או כאבים בעיקר כי זה מפעיל אצלנו את רגשי האשם את הספק או את המקומות הלא פתורים שיש לנו בתפיסת העולם שלנו, מבחינתם אנחנו השריון של הצב, הבית על הגב, לא משנה איפה ילד צעיר נמצא, אם ההורים שלו והאחים שלו נמצאים איתו, יש לו יכולת להתגבר על כל קושי. אצל מתבגרים הדילמות הן קצת אחרות״, היא מדגישה, ״החיבור שלהם או חוסר החיבור שלהם עם חברת השווים - שלב קריטי בגיל ההתבגרות - הרבה פעמים מפגיש אותנו עם המון דילמות, החל בזהות הישראלית והיהודית ודרך זכרונות ההתבגרות שלנו שפתאום פוגשים חווית התבגרות כל כך שונה שלהם במדינה זרה. זה גם השלב שכל מערכת יחסים הורה ילד בכל מדינה עומדת בפני שדה מוקשים לא פשוט. גם פה, ההדרכה חייבת להתמקד ביחסים, בעיקר בשל הסיבה הפשוטה שיחסים בין הורים וילדים אינם תלויים בשפה, במזג אוויר, בנוף, סוג בית, בית ספר או מדינה. יחסים הם יחסים והם בידיים שלנו, ההורים. בגיל ההתבגרות צריך לעדכן גרסה בלי קשר למיקום גאוגרפי, ולכל דילמה או קושי תמיד תהיה תשובה ופתרון בדרכי התקשורת וביחסים.״

מה התכנון לביקור שלך בניו יורק? אנשים יוכלו לבוא אלייך ליעוץ?

"לא, אני לא אפתח פה קליניקה זמנית. גם בארץ הקליניקה שלי מפוצצת שנה קדימה ובכל מקרה זה תהליך שדורש לפחות ארבע פגישות כדי לראות תוצאות. מה שמתוכנן זו הרצאת הדגל שלי, "היעד ההורי", שרצה בהצלחה ברחבי הארץ כבר כמה שנים. זה יקרה בעשרים ושמונה באוקטובר באודיטוריום של ה-JCC באפר ווסט סייד. חוץ מזה אעביר את ההרצאה הזאת בשני אירועים פרטיים בוילג', פעם אחת בעברית, ופעם אחת באנגלית לקהל ניו יורקי שלא ממש יודע מי אני, וזה גם אתגר מעניין. מעבר לכך מתוכננות כמה פגישות בנושא הספר שלי שכבר תורגם במלואו לאנגלית, ועכשיו אני מחפשת מו"ל מקומי שיאמין בפוטנציאל שלו בשוק הזה.״

חוץ מניו יורק תגיעי לעוד הרצאות מול ישראלים בארה"ב?

״עוד לפני שפורסם הביקור, ועל אחת כמה וכמה אחרי, היו אלי לא מעט פניות ממקומות אחרים בארה"ב ובקנדה שרוצים שאני אגיע, וזה בהחלט בתכנון. אני מודעת לזה שיש קהל מדהים ואיכותי של ישראלים בארה"ב – הם מתכתבים איתי בפייסבוק, באינסטגרם, הם מאזינים לפודקאסט (נתן מגישה ביחד עם הילה קורח את הפודקאסט "אמא אמא", שכל פרק שלו מגיע למקום הראשון בטבלת ההאזנות של אייטיונס ישראל – ק.ר). אם הפיילוט במנהטן ילך טוב, בהחלט ייתכן שבהמשך השנה אגיע לסיבוב ארוך יותר שיכלול גם את החוף המערבי".