כוחה של שנאה

בקונגרס פא"ן שהתקיים בווינה בנובמבר 1975 פגשתי את אניס מנסור, עתונאי מצרי נודע שכתב גם כמה ספרים על נושאים פוליטיים וזכה בפרסים ספרותיים בארצו.. אחת ממטרות הארגון הבינלאומי פא"ן היא טיפוח ההבנה והידידות בין סופרים מכל אומות העולם, מעבר ליריבויות שביניהן. הייתי אחד משני הנציגים הישראליים בקונגרס. אניס מנסור סרב להושיט לי יד, ולא ענה על ברכת השלום שלי. בשובי ארצה, מצאתי תרגומי מאמרים שלו בעתונו "אל-אהראם". כולם היו שוצפי שנאה, לא רק כלפי ישראל, אלא כלפי היהודים, כדת וכגזע. כל עלילות-הדם של ימי-הביניים ושל "הפרוטקולים של זקני ציון" היו כלולים בהם.
זה היה כשלוש שנים לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים. לאחר חתימתו, שינה מנסור את טעמו, וסיגל את קולו לקול אדוניו. הוא ביקר כמה פעמים בארץ, ביקר גם במחנות ההשמדה באירופה, ובראיונות שנתן לעיתונאים ישראליים נטפו שפתיו נופת.
בכתבה של סמדר פרי ב"7 ימים" (23.2.01 ) אני מוצא שוב את שמו של מנסור: לא, הוא לא מכחיש את השואה, כמו עיתונאים אחרים במצרים, שטוענים כי זו המצאה של היהודים כדי לסחוט כספים ואהדה-לישראל במערב; לפי השקפתו ההשמדה היתה מוצדקת, היהודים ראויים להימחות מעל פני האדמה. ובעוד חודשיים יתקיים בביירות כנס עולמי של מכחישי השואה.
קשה לשער את עוצם השנאה המתעבה והולכת נגדנו בכל מדינות ערב. הכתבות, המאמרים והקריקטורות המתפרסמים בעתוני מצרים, סוריה, ירדן, עיראק - לא נופלים מאלה שהתפרסמו ב"שטירמר" הנאצי. ישראל והיהודים מדומים לשטן, למפלצות שיש למחוץ ולמלוק אותן. בראיון שהעניק ד"ר עזאם תמימי, חוקר העומד בראש המכון האיסלאמי בלונדון, והוא תמים-דעים עם השיח' אחמד יאסין, הוא מבטל כל אפשרות של שלום בין ישראל והפלשתינאים, ומנבא - בגיבוי של הוכחות קונקרטיות ומדעיות - חיסול מוחלט של ישראל תוך שלושים שנה. מה שלא ברור לו עדיין הוא, אם היהודים בישראל יחוסלו בדרך של טבח המוני, או בדרך של גירושים והטמעה.
אנו מכותרים בשנאה גוברת והולכת מכל צד. לשנאה יש כוח עצום, סטיכי. היא מאיימת לפרוץ כמו שיטפון אדיר הסוחף ומכלה כל מה שבדרכו.
מה יעצור בעדה? הדבר המדאיג ביותר בשעה זו, הוא שאנו מתעלמים ממנה. לא רוצים לשמוע, לא רוצים לדעת. כתנאי להמשך המשא-ומתן עם הפלסטינים אנו דורשים את הפסקת מעשי האלימות. מדוע איננו דורשים, קודם-כול, הפסקת ההסתה, בעתונים, ברדיו, בטלוויזיה, בדרשות במסגדים, בבתי-הספר - שהיא המולידה את האלימות? האלימות הרי לא תיפסק כל עוד לא יושתקו הליבוי וההסתות לאלימות.
פרט לשוליים הקיצוניים אין במחנה הישראלי שנאה כנגד שנאה. קרובי הנרצחים והנפגעים, יש בלבם שנאה כלפי המחבלים, אך לא כלפי הפלשתינאים בכלל, בוודאי לא כלפי הערבים מן הארצות השכנות. שנאה לא נוכל לייצר בתוכנו, אבל התופעה החולנית, המעוותת, היא שכנגד השנאה המקיפה אותנו, משגשגים אצלנו ה"הבנה" את האויב, הצדקתו, החמלה עליו, האשמת עצמנו. ד"ר עזאם תמימי, איש פיקח מאוד, אומר שלגבי הערבים אין שום הבדל בין "ימין" ו"שמאל" בישראל. אין הנחות ואין חנינה ל"מחנה השלום" ולרודפי הצדק בתוכו. כולם "ציונים", ולכולם צפוי גורל אחד. והרי זה בדיוק מה שקרה ליהודי אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. המתבוללים האמינו שהאנטישמים בקרב הגויים פחות ישנאו אותם, מן הסתם גם יחבבו אותם, ועל-כל-פנים לא ירדפו אותם. לא זה מה שקרה. הם לא זכו בשום הנחות, בשום חנינה.
אם אין ברצוננו לדמות לאויבינו ולשנוא כמוהם, לפחות אל נשגה באשליות. לפחות נפקח את עינינו אל האמת.