"אדמונד דה ברז'ראק": הגרסה הצרפתית לשייקספיר מאוהב
חייו האישיים של המחזאי שכתב את "אדמונד דה ברז'ראק" עומדים במרכז הסרט ומשתלבים בסצנות מוכרות מהמחזה האהוב. התוצאה שנונה, מהנה ועם סוף נהדר
הסופר והמחזאי הצרפתי סיראנו דה ברז'ראק ראוי להיזכר כמי שכתב באמצע המאה ה-17 כמה מסיפורי המדע הבדיוני הראשונים אי פעם. חרף תרומה זו הוא נידון להיזכר בעיקר בזכות עבודתו של אדם אחר - המשורר והמחזאי אדמונד רוסטנד, שבשנת 1897 כתב את המחזה "סירנו דה ברז'ראק". רוסטנד השתמש בתנופת הדימיון כדי לעצב את דה ברז'ראק כרומנטיקן חד-לשון שבמרכז פניו מתנשא חוטם אדיר. המחזה הכתוב בחרוזים עלה לבמות בכיכובו של השחקן קונסטן קוקלן בתפקיד הראשי, ותוך זמן קצר הפך לאחד האהובים והמזוהים עם התרבות הצרפתית.
העיבוד הקולנועי הראשון נעשה כבר ב-1900, שלוש שנים לאחר עליית המחזה, ופחות מחמש שנים מאז לידת הקולנוע כמדיום מסחרי ובידורי. בתקופת הראינוע נעשו עוד שתי גרסאות צרפתיות - קצרה נוספת ב-1909, ועיבוד הפיצ'ר הראשון בכיכובו של פייר מגנייה ב-1925. לאחר מכן נוצרה גרסה מדברת ב-1946 (בכיכובו של קלוד דאופין), עיבוד אמריקני ראשון של הבמאי סטנלי קריימר ב-1950 (עם חוזה פרר כסיראנו), עיבוד טלוויזיוני צרפתי ראשון ב-1960 (בכיכובו של דניאל סוראנו), והעיבוד הקולנועי האחרון של הבמאי ז'אן-פול ראפאנו, הכולל את הופעתו המשובבת של ז'ראר דפרדייה.
העיבודים העקיפים נעו מתרגום למקום וזמן אחרים - הסרטים האמריקנים "מכתבי אהבה" (1946), ו"רוקסן" עם סטיב מרטין (1987), או הטרילוגיה המוערכת "סאגת הסמוראי" (1959) של הירושי אינאגאקי בכיכובו של טושירו מיפונה. אפילו גרסאות טכנולוגיות כמו המחשב המאוהב המחזר בכתיבת מוזיקה אחר צ'לנית ב"חלומות אלקטרוניים" (1984), או סרט הנעורים של נטפליקס "סיירה ברג'ס לוזרית" (2018) שבו סיראנו הופך לנערה דחויה והזהויות מוסתרות באמצעות אפליקציות סלולריות.
התסריטאי-שחקן-במאי אלקסיס מישליק בחר בנקודת האמצע בין עיבוד ישיר, ועיבוד בהשראת המקור. הסרט מבוסס על מחזה שהוא כתב ועלה ב-2016 (Edmond), אבל מלכתחילה הסיפור נכתב עבור הקולנוע. הצלחת ההצגה על הבמות אפשרה למישליק לקבל את הכסף שיממן את ההפקה הקולנועית.
הגיבור הוא אדמונד רוסטנד (תומס סוליבר), בתקופה בה הוא ניסה לכתוב את "סירנו דה ברז'ראק". עלילת המחזה ההולך ונכתב מהדהדת אירועים בחייו של רוסטנד, כך שמתקיים סוג של שעשוע עבור הצופים הרואים גרסה של העלילה המוכרת מהמחזה המקורי לצד תהליך העיבוד של אירועים בחייו של רוסטנד, ובחלקו האחרון של הסרט - הצגת הבכורה המהווה קליימקס משותף לשתי רמות אלו.
אם הרעיון נשמע מוכר, כנראה שאתם חושבים על "שייקספיר מאוהב" (1998), סרטו של ג'ון מדאם שבו אהבתו של שייקספיר הצעיר לבת אצולה מתרחשת על רקע הכתיבה וההפקה של "רומיאו ויוליה". כמו "שייקספיר" כך גם "אדמונד" צפוי להסב הנאה לצופים מטווח רחב המשתרע בין חלק מצרכני תרבות גבוהה, ועד חובבי תרבות עממית עם ניחוח של איכות.
ב-1895 אדמונד רוסטנד הוא מחזאי ומשורר בן 27, שלא מצליח לכבוש את הקהל. הביצוע התיאטרלי של שיריו הופך בערב הבכורה לכישלון ברור, וזאת למרות שמלכת התיאטרון הצרפתי שרה ברנאר (קלמנטיין קאלרי) ניצבת על הבמה. שנתיים אחר כך הוא מוצא את עצמו עדיין במשבר יצירה, כשאת משפחתו מפרנסת אשתו (אליס דה לנקוסן) שטרם איבדה תקווה.
הוא מצליח לקבל פגישה עם השחקן ובעל התיאטרון קונסטן קוקלן (אוליבייה גורמה בתפקיד מאוד שונה מאלו שביצע בסרטי האחים דארדן). קוקלן הוא טיפוס "גדול מהחיים" המזמין מחזה שייכתב תוך שבועות ספורים, על סמך רעיון מעורפל, שטיבו אינו לגמרי ברור לרוסטנד עצמו. המשימה נדמית כבלתי אפשרית עד פרץ ההשראה הראשון באדיבות הונרה (מישל מרטיאל). הונרה הוא גבר שחור בעל בית קפה. איש משכיל וחד לשון ובעל תחושה מובהקת של הכרה בערך עצמו. כאשר לקוח גזען מנסה לעלוב בו הונרה מתעלה על עלבונותיו של הגזען באמצעות שלל שמות תואר גזעניים מוצלחים יותר המפגינים את עליונותו האינטלקטואלית. זהו, כמובן, הבסיס לסצנה הידועה מהמחזה שעתיד להיכתב ובה סיראנו מתעלה בעלבונות שנונים על דבריו של אדם שלעג לחוטמו האדיר. הנה נולד הרעיון לדמות הגיבור.
גם עלילת המשורר הרותם את מילותיו למחזר אחר נובעת מחייו של רוסטנד. חברו הקרוב ליאונידס (תום ליב), שחקן נאה למראה אך בעל שפה דלה, מנסה לחזר אחר מלבישה בתיאטרון בשם ז'אן (לוסי בוז'נה). ז'אן עובדת כמלבישה עד שתגשים את חלומה להיות שחקנית, והיא גם תתגלה כמעריצה של שיריו של רוסטנד, מבלי שיש לה מושג כיצד נראה המשורר.
המחזאי מתחיל לספק לחברו את המילים עבור חברו, וז'אן אכן נופלת בקסמן. רוסטנד עצמו מתחיל להתאהב בה, או שאולי היא רק מקור השראה המעורר את הדחף שלו ליצור בדרך שאשתו כבר לא מצליחה לעשות. בין הלחצים של ההפקה המואצת והמחזה שעוד צריך להיכתב, ההתרחשויות בחיים מקדמות בדרכים לא צפויות את הכתיבה. עלילת הסרט נגישה, אך צפויה למדי. מישליק מנסה לשמור על קצב מהיר, אך לעיתים יש תחושה שהדבר מחפה על מה שקצת חלול בסרט.
חלקו האחרון של הסרט מתעלה על חולשות אלו. מישליק מפגין שליטה בהתרחשות עלילתית מורכבת על הבמה ומחוץ לה. שני המרחבים משפיעים בדרכים משעשעות האחד על השני. זה עובד לא רק ברמת המשחק והעלילה, אלא גם ברמה הטכנית שמצליחה לשמור על דינאמיות מהנה. נדמה כי חלק זה הוא תכלית קיומו של הסרט. "אדמונד דה ברז'ראק" הוא לא התבוננות מעמיקה מדי על תהליך היצירה, אך הוא קולח, מהנה, ולפרקים אף שנון.
