בכל זאת דרוש פיצול בציונות הדתית

רבים רוצים לייצר ברית רעיונית ופוליטית עם מי שאינם שייכים רק למגזר הסרוג. נותר רק לקוות שבמערכת הבחירות הבאה יקומו שתי מפלגות

מוטי שקלארפורסם: 02.10.19 , 11:58

נפתלי בנט בצלאל סמוטריץ' (צילום: יאיר שגיא, יונתן זינדל, פלאש 90)

נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ'(צילום: יאיר שגיא, יונתן זינדל, פלאש 90)

המשא ומתן הקואליציוני התקוע השכיח במעט את הדיון על כישלונן של תנועת העבודה והציונות הדתית בקלפי – כישלון שעלול להעיד על סוף עידן הפוליטיקה הרעיונית. הדמיון בין תנועת העבודה לציונות הדתית רב. לשתיהן, אם כי בתקופות שונות, היו תנועת התיישבות לתפארת, תנועות נוער מפוארות ודומיננטיות בקרב שורות הלוחמים והמפקדים של צה"ל. שפתן הייתה ערכית, למרות מאבקים פנימיים אישיים, והאידיאולוגיה הייתה חלק מזהותן הפוליטית. אולם המעבר מפוליטיקה של ערכים לפוליטיקה אישית, נטולת מהות ואידיאולוגיה – תהליך שמתעצם והולך בעשור האחרון – לצד כמה שינויים דמוגרפיים, עומדים בעוכריהן של שתי התנועות המפוארות הללו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

יחד עם זאת, אין להסתפק בהסברים אלו לירידת כוחן: הסיבה העיקרית לכישלונן בקלפי היא חוסר היכולת של מפלגותיהן, העבודה והבית היהודי, להתאים את משנתן הרעיונית לזמנים המשתנים ולחברה הישראלית המשתנה. בעולם פוסט-מודרני שבו כל פרט מאמץ נרטיב משלו ולכל רעיון יש מקום, לא ניתן לאמץ יותר עולם חד-ערכי.

הדבר תקף במיוחד בכל הנוגע למחנה הציוני-דתי. בעוד לתנועת העבודה יש אלטרנטיבות – למשל כחול לבן, שלא במקרה משלבת דתיים וחילונים, אנשי מרכז ופריפריה – הציונות הדתית נשארת גלמודה וקטנה בזירה הפוליטית. אם רוצים להזרים מים חיים לבריכה היבשה הזו, ולהפסיק להתגעגע למפד"ל של פעם, חייבים להיות מודעים לפער שבין רקמת החיים של הציבור הדתי-לאומי לבין ייצוגו הפוליטי.

הציוני הדתי אינו רואה את עצמו כמגזרי בלבד. קשה עד בלתי אפשרי לחיות חיים כפולים, מחד גיסא להשתלב בחברה הישראלית בכל מישורי החיים – צבא, רפואה, התיישבות, שירה, ספרות, מוזיקה – ומאידך גיסא לתת את הקול בקלפי למפלגה מגזרית שמדברת בשפה מגזרית. נדמה שקברניטי המפלגה מבינים זאת, ולכן הם אימצו בעיקר את השפה הפוליטית הימנית.

אלא שרבים בציונות הדתית רואים חשיבות לא פחותה בעיסוק בנושאי זהות וחברה: בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני על שטחי ארץ ישראל, התחושה הכללית היא שמדובר בסוגיה בלתי פתירה בעתיד הנראה לעין, ולעומת זאת רבים מזהים סכנה לזהות הלאומית היהודית של החברה והמדינה. בהתאם לכך, הם רוצים לייצר ברית רעיונית ופוליטית מסביב לסוגיה הזו עם מי שאינם שייכים רק למגזר הסרוג.

נפתלי בנט הבין זאת היטב במערכת הבחירות של 2013. לא במקרה המפלגה נקראה הבית היהודי ולא הבית הדתי, ומתוך 12 המנדטים שלהם זכתה חמישה הגיעו מהמגזר החילוני (לפי מחקרו של פרופ' אשר כהן). אבל בבחירות האחרונות, איילת שקד והוא בחרו להצטרף דווקא לרשימה מגזרית.

כעת נותר רק לקוות שבמערכת הבחירות הבאה יקומו שתי מפלגות: אחת לאלו שרואים בזהות המגזרית ערך עליון, והשנייה לאלו שרואים את עיקר ייעודם בשילוב דתיים וחילונים ובבניית חברה צודקת וערכית על בסיס דמוקרטי ויהודי. גישה זו, המשקללת בין ערכים בכל מישורי החיים, עשויה להיות בעלת משקל סגולי במפה החברתית והפוליטית, ולתת מענה גם לציבור הדתי החי בעולם משתנה.

ואולי, באופן מוזר, הברית הישנה והטובה של המפד"ל עם מפלגת העבודה ההיסטורית תקרום עור וגידים, עם לבוש חדש – ויבוא לציון גואל.