"החומר שממנו בונים מדינה"
מאז 1925, המלט של חברת "נשר מפעלי מלט ישראליים" מהווה מרכיב חשוב בכל בית , גשר או כביש במדינה. העובדה שפחות ידועה היא שכיום מדובר בתעשייה שמזהמת הרבה פחות מבעבר, ואף ממחזרת חלק ניכר מהפסולת בישראל. ולמרות זאת, המפעל נאלץ להתמודד עם תחרות במחירי היצף מחו"ל. "אנחנו לא יכולים לסמוך על גורמים חיצוניים שיספקו לנו בעת צרה מוצר כל כך אסטרטגי", מזהירים בכירי "נשר"
בשיתוף התאחדות התעשיינים
לחברה יש שני מפעלים. בחיפה וברמלה. "מדובר במפעל הגדול ביותר במזרח התיכון לייצור מלט ואחד מהמתקדמים ביותר בעולם בכל התחומים", מספר קפלינסקי בגאווה. צפו בווידיאו בראש הכתבה.
בכל החברה מועסקים רק כ-500 איש, עובדה מפתיעה לאור ממדיו האימתניים של המפעל. "אם בעבר מדדנו את יעילות המפעלים בכמות העובדים שנמצאים בהם ובעשן שיוצא מהארובות, אז היום המצב הפוך. אנחנו גאים על החדשנות ועל התהליכים שחוסכים בכוח אדם. מדובר בתהליכים מתקדמים, לא מזהמים לסביבה, שנמצאים בחזית הטכנולוגיה העולמית", הוא מצהיר.
אז איך בעצם מייצרים מלט? ד"ר עמית מרמור, סמנכ"ל קיימות ואיכות סביבה בחברת "נשר", מסביר ש"מלט מכינים בתהליך דו-שלבי. בשלב הראשון אנחנו מכניסים את חומרי הגלם, שהם בעיקר אבן גיר וחרסית, לתוך כבשן. מדובר בתנור תעשייתי חם מאוד, טמפרטורה של 1,500 מעלות. בתוך הכבשן חומרי הגלם הטבעיים הופכים למינרל חדש שנקרא קלינקר. זה החלק החשוב של המלט, החלק שאחראי לחוזק שלו. בשלב הייצור השני טוחנים את הקלינקר יחד עם עוד קצת חומרים אחרים לאבקה דקה ואפורה שנקראת מלט".
המלט הוא חומר הגלם העיקרי בייצור בטון. "הוא לא העיקר מבחינת כמות, אבל זה מה שמדביק את כל המרכיבים של הבטון יחד ונותן לו את החוזק שלו" מסביר ד"ר מרמור.
את המפעל ברמלה מכיר כל מי שנוסע בכביש 40, ובעבר הרחוק יותר, מי שנסע בכביש תל-אביב-ירושלים הישן. "אומנם באתר הזה מייצרים מלט משנות ה-50 המוקדמות, אבל המפעל שעומד כאן היום והמפעל שעמד כאן פעם זה לא אותו מפעל. המפעל של היום יעיל מאוד מבחינת ניצול אנרגיה. גם מבחינה סביבתית, רמות הפליטה של מזהמים מאוד נמוכות", מצהיר ד"ר מרמור.
כיצד הוא מסביר את העובדה המפתיעה? "השינוי המשמעותי התחיל בשנים האחרונות, כשהפכנו ממפעל לייצור מלט למפעל המיחזור הגדול בישראל", הוא אומר, "המפעל הזה משתמש בהרבה מאוד חומרי גלם חלופיים. הכוונה היא לכל מיני פסולות ביתיות שהיו בפח הזבל של כל אחד מאיתנו הבוקר, או פסולות תעשייתיות שהיו נזרקות לאשפה או הולכות להטמנה. כל החומרים האלה מגיעים לכאן ומשמשים אותנו בתהליך ייצור המלט. כך חוסכים את השימוש בחומרים טבעיים כמו אבן גיר וחרסית. המפעל הזה קולט קרוב למיליון טון של חומרים חלופיים".
בהמשך ישיר, ד"ר מרמור מספר על מיזם חדשני נוסף ש"נשר" הרימה יחד עם השותפות – חברת "ורידיס איכות הסביבה" ואיגוד ערים דן לתברואה. "מפעל RDF, שממוקם באתר חירייה, קולט כחצי מיליון טון פסולת ביתית בשנה מערי גוש דן. הוא ממיין אותה, מפריד אותה למרכיבים שמתאימים כמקור בעירה ואותם מרכיבים משתמשים אותנו כדלק חלופי", מסביר ד"ר מרמור, "חוץ מהעובדה שזה פתרון אנרגטי עבורנו, אנחנו נותנים גם פתרון ברמה הלאומית ל-20 אחוז מהפסולת בגוש דן, במקום שהיא תישלח להטמנה. הדבר הזה קורה בכל מדינות אירופה המתקדמות, אבל בישראל אנחנו החלוצים של השימוש בפסולת כמקור לאנרגיה".
למרות כל ההתקדמות, המפעל לא חווה רווחה ושקט תעשייתי. "אנחנו בתחרות קשה מאוד מול מלט מיובא במחירי היצף", מסביר ד"ר מרמור, "אחד האתגרים הגדולים ביותר בפעילות בארץ, לצערי הרב, זה דווקא ההתמודדות עם הרגולציה המקומית".
קפלינסקי חושב שמדובר באיום קיומי. "בתור אחד שגדל הרבה מאוד שנים במערכות הביטחון, אני מכיר את האיומים הגאו-פוליטיים מסביבנו", הוא אומר, "לטעמי, דווקא במדינת ישראל, הכרחי שהשליטה באמצעי ייצור לתשתיות ולתחום הבנייה תישאר במקום הזה. אנחנו לא יכולים לסמוך על גורמים אחרים שיספקו לנו את המוצרים הכל כך חיוניים ואסטרטגיים האלה, אף פעם - ובטח לא בזמן צרה".
באחד האתרים המרשימים במפעל, ה"מערום מגרוף" - אליו מגיעים חומרי הגלם הטבעיים על מנת להיערם בדרכם לטחינה, אנחנו פוגשים את אחד מעובדי המפעל. "אני עובד ב'נשר' ברמלה כבר 27 שנה", מספר משה מרזוק, תחזוקן יום במחלקת גריסת וטחינת חומרי גלם באגף הקלינקר, "אנחנו אחראים על כל המכלול של העברת חומר הגלם מהמחצבה עד הטחינה שלו לכיוון הכבשנים". האחריות גדולה, וכך גם הגאווה. "זה סיפוק גדול עבורי לעבור באתרי בנייה בארץ, לראות את שקי המלט ולהגיד 'וואו, זה מוצר שאני יצרתי והוא בונה את המדינה הזאת'. מעבר לזה, העבודה מעניקה ביטחון כלכלי לי ולמשפחה שלי. זה מפרנס אותנו אישית, וגם מעניק חוסן כלכלי למדינה".
גם הוא מתריע שאסור להיכנע לפיתוי לייבא מלט. "אסור לנו להישען על גורם חיצוני שיספק לנו מלט. אנחנו מכירים את האופי של המדינה הזאת הכי טוב, את מה שהיא צריכה - ומייצרים לפי זה", הוא מסביר, "אנחנו עובדים מאוד קשה ומעריכים כל רגע במפעל, באמת. אני חוזר הביתה מאושר. אבל לאחרונה העובדה שיש ייבוא במחירי היצף גרמה לנו חוסר שקט. זה פגע בנו".
ודוקטור מרמור מסכם: "המפעל הזה מייצר מוצר אסטרטגי, שלא נכון למדינת ישראל להיות תלויה במקור זר עבורו – מלט. המפעל גם מספק שירותי מיחזור אסטרטגיים למדינת ישראל. ללא תעשיית המלט המקומית אין לישראל פתרון למיליון טון של פסולות שאנחנו קולטים כאן כל שנה. וכשאתה מחבר את הכל ביחד, אתה מבין שתעשיית המלט זה החומר שממנו בונים מדינה".
בשיתוף התאחדות התעשיינים
לפנייה לכתב/ת 
