סבתא
לפעמים, לפעמים אני חושב על איך סבתא שלי נראית מתחת לאדמה.
ערב שבת
ערב שבת. אנחנו יושבים, כתומית ואני, על גג בית הכנסת הישן, משקיפים יחד אל עבר בית הקברות העתיק שנטוע לו שם ממול וממתינים לסבתא.
כתומית היא החתולה שלי, אדומת שיער וחמת מזג להחריד. היא אימצה אותי כחיית המחמד שלה לפני מספר שנים ומאז אנחנו סובבים יחד בלילות.
כתומית כבר עשתה את סבב הציד הלילי שלה בין המצבות הנסדקות, וחזרה עם שלל נאה של עכברונים שבורי מפרקת.
בצריף העץ שלי, שניצב לא הרחק מהכיכר המרכזית של הכפר, לא נדלק ולו בדל נר אחד מאז שסבתא עזבה אותנו לפני כמה ירחים.
כתומית ואוסף קטן אך איכותי של חבורות כחולות לימדו אותי לחיות עם החשיכה.
גם לפני שסבתא עברה לתפוס לה תנומה קלה בבית הקברות, היא לא התלהבה במיוחד מנוכחותו של אור בחיינו; לכן השתדלנו תמיד לסגור היטב את התריסים, ובימות החורף הקפדנו לשמור על האש שבאח כך שתאיר כמה שפחות.
סבתא, שמנמנמת לה בבית הקברות לעת עתה, שואבת, ללא ספק, הנאה עצומה ממקום מגוריה החדש, אבל עושה את המוות לתולעים.
היא (זאת הסבתא שלי) הבטיחה שתחזור, ואנחנו, כתומית ואני, יושבים מידי ערב שבת כאן על הגג של בית הכנסת ומצפים לאות.
ביום שסבתא תחזור יתרחש מרחץ דמים עצום בכפר - היא הבטיחה שתנקום יום אחד.
כל חיי סיפרה לי סבתא על הפשע הנורא ההוא שביצעו אנשי הכפר, באותו יום לפני עשרים וחמש שנה, כשקברו את סבא בעודו בחיים.
סבא, כמובן, הצליח להיחלץ מקברו, ובמשך שנים הוציא לסבתא את הנשמה כשבא להתדפק מידי לילה על דלת הצריף כדי לקבל מעט מזון. סבא טען שקברו מהווה לו מקום מגורים נוח ונעים, הרחק מהטרדותיה של אשתו, הלא היא סבתא, אך המשיך לשמור אמונים לתבשיליה.
סבתא מעולם לא סלחה לאנשים על כך שלא מסמרו היטב את ארונו של סבא, לפני שטמנו אותו באדמת בית הקברות.
יום ראשון. לילה.
כתומית צועדת לצדי בצעדים אדמדמים ובזנב מתנופף כשאנחנו חולפים מידי לילה ברחובות הכפר. עץ האלון העתיק שבכיכר כבר למד להכיר את צלליותנו והפסיק להשליך בנו את בלוטיו העוקצניים. לרוב נושבת רוח נעימה בשעות האלה של הלילה ופה ושם חולף לו איזה עטלף מעל ראשינו כשאנו משתרכים לנו בין הלולים של אנשי הכפר.
סבתא אמרה תמיד שלאנשים בכפר יש שכל של תרנגולת, וכדי לטפל בציפור גדולה כמו תרנגולת צריך דחליל גדול. אז אנחנו בונים דחליל – דחליל לבני אדם. דחליל ממולא בנוצות.
כתומית תופסת אותן, את התרנגולות בלולים של הכפר, מחזיקה אותן היטב כדי שלא יצווחו ואני מגלח מעליהן בתער את כל לבושן. בית הכנסת הישן כבר מלא כולו עד תקרה בבציר הנוצות הלילי שלנו.
בשבועיים האחרונים אנו שוקדים על תפירת עורו של הדחליל מעורותיהם של העכברים שצדה כתומית בבית העלמין.
יום חמישי לפנות בוקר.
הירח מתחיל להתמלא. סבתא תחזור כשיהיה עגול ומלא לגמרי. סיימנו לתפור את עורו של הדחליל. אנשי הכפר מתחילים להתלונן על בנות הכנף המעורטלות שמופיעות מידי בוקר בלוליהם. איש עדיין לא חושד בנו ממש, ולמרות זאת התקבלה כתומית אתמול בסבר פנים רעות כשבאה לגבות את מנת השמנת היומית שלה מהחלבן.
יום שני. צהריים.
אמש ניסה המון זועם להבעיר את הצריף בזמן שנמנמתי קלות בשעת דמדומים. הם גילו נוצה תועה על שפמה של כתומית והעקבות הובילו ישירות אליי. נמלטתי אל מטעי התפוחים שמחוץ לכפר ושם הצטרפה אלי החתולה בת הבלייעל כשהבעת אשמה דבוקה על פניה. הוכחתי אותה נמרצות על חוסר זהירותה, אם כי לדעתי הכל לטובה. מוטב שלא נסתובב יותר בכפר עד יעבור זעם-
עד שסבתא תחזור, ואז גם יבוא יומם של האנשים לתת את הדין.
בינתיים ניאלץ לישון עם הדחליל ההולך ומתמלא בבית הכנסת הישן.
חצות. יום חמישי.
סיימנו סוף-סוף למלא את הדחליל בנוצות. צורתו מחרידה באמת ואנחנו מתקשים להירדם בסמוך לו. גם הריח הנישא באזור מגוריו לא מוסיף לכתומית או לי בריאות רבה. נעבור להתגורר בינתיים בקברו הריק של סבא.
סבתא תחזור בקרוב. הדחליל יקום לתחייה. דם ישטוף את הרחובות.
ערב שבת.
סבתא חזרה.
