כשתשמעו היום שהתפרעתי בכביש
תחשבו על אלפי כלי הנשק שאיש לא טרח להחרים, על ארגוני פשיעה שפורחים, על הפרוטקשן, על הניכור של הבנקים, על הפחד להסתובב ברחוב מחשש לחטוף כדור או להיות עד לירי. אני יוצא להפגין כי החברה הערבית לא יכולה עוד
הבת שלי לא מצליחה להבין למה הפסקתי את המנהג היומי שהיא אהבה: ללכת ברגל מהבית לגן שלה. "הרי זה פחות מחמש דקות ברגל, אבא", היא מוחה כל בוקר בדמעות בזמן שאני ממציא תירוצים ומתעקש שניסע במכונית. כי איך אסביר לה את הפחד שלי מכדור תועה? אני מפחד להיות קורבן, אבל לא פחות, אני מפחד מלהיות סתם עד. ולכן, ומשום שהחיים שלי הפכו לסיוט, אני שובת היום (ה'), וכנראה שאיאלץ להשתולל קצת ולהשתתף באיזושהי חסימת כביש, בתקווה שמחאתנו הרועמת תקבל מקום באיזושהי מהדורת חדשות שבמקרה יאזין לה השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כשתשמעו באותה מהדורה שמתפרעים ערבים חסמו כבישים, תזכרו בבקשה את המחאה הצודקת של עולי אתיופיה בקיץ, תזכרו שאז לא נפל ולו קורבן אחד, ותתבעו יחד איתנו יחס דומה. אני יודע שהיחס של המשטרה למחאה ההיא לא היה אידאלי, אבל אפילו אליו האזרחים הערבים עדיין שואפים.
אז כשתשמעו על המתפרעים תזכרו שאני אחד מהם. אני אזרח שומר חוק, נורמטיבי, מרקע חזק כלכלית וחברתית. אבל כבר חמש שנים אני לא מעז להרים טלפון למשטרה. גם אם מישהו יפלוש לבית שלי או יפגע לי במכונית, לא אתקשר למשטרה, כי יש סיכוי שהוא יתקשר לארגון פשע ש"יטפל" בנושא באופן יותר מהיר ואפקטיבי. וזה אף שיש תחנת משטרה שני קילומטרים מהבית שלי. בדיוק כפי שיש תחנות משטרה באום אל פחם ובמג'ד אל כרום – שני היישובים שחוו השבוע מקרי רצח מזעזעים.
ואני עוד בר מזל. הרי אני שכיר ולא עצמאי. אני לא צריך את הנדיבות של האשראי הבנקאי ולא את חסותה של המשטרה. אם הייתי בעל מסעדה ביישוב ערבי, כנראה שהייתי נאלץ לשלם דמי חסות לארגוני פשע. ואם אסרב לשלם? כל ערב תגיע קבוצה של צעירים שישתכרו במסעדה, יריבו, יבהילו את הלקוחות וישברו כל צלחת שתיפול לידיהם.
ואם אצטרך לשפץ את המסעדה אחרי תקרית כזו? הבנקים לא יתנו לי הלוואות שהיו נותנים לאנשי עסקים במעמד שלי מהחברה היהודית, והייתי נאלץ לחפש הלוואה בשוק האפור. מישהו סיפר לי שאני יכול לסגור בוואטסאפ בקשת הלוואה של עד חצי מיליון שקל, הכסף מגיע במזומן על ידי שליח על קטנוע - אותו קטנוע שאיתו יחזור לירות על הבית שלי בכל פעם שאתעכב בתשלום ההחזרים.
זה לא תמיד היה כך. אני בן 36 ועדיין זוכר ימים הרבה יותר שקטים. הפשע המאורגן התחיל להשתלט על חיינו רק בשני העשורים האחרונים. אני מכיר את בני העם שלי בשטחים הכבושים, בירדן ובמחנות הפליטים, ואני יכול לומר בוודאות שהפשע אצלנו הוא החמור ביותר. המחשבה שלכל חמולה יש "זרוע מבצעית" ובכל שכונה מסתתרת כנופייה, היא סטראוטיפית ותלושה מהמציאות.
בקיץ הודיעה המשטרה עצמה שבחברה הערבית יש כעשרה ארגוני פשע שעוסקים בדמי חסות, בסחר בנשק ובסמים, וחלקם מקיימים שיתוף פעולה אדוק עם ארגוני פשע ישראליים. הם הפכו לקבלני ביצוע לארגוני פשע שחוסלו ועברו למזרח אירופה. המדינה יודעת לטפל בארגוני פשע. היא הרי עשתה זאת בנתניה ובערים אחרות.
המדינה גם יודעת שיש בחברה הערבית אלפי כלי נשק בלתי חוקיים ושרוב רובם נגנבו או הוברחו מצה"ל. איך אצליח לשכנע את בתי שהמדינה שמתגאה ביכולתה לפגוע במשאיות נשק ליד דמשק, לא מצליחה לעצור את הזליגה הזו של הנשק מהצבא שלה בתוך גבולותיה?
הממשלה בחרה לטפל בארגוני הפשע בכפפות ממשי. מה היא עשתה בשנים האחרונות במטרה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי? היא הכריזה על "נקודות איסוף" והבטיחה לא להעניש את מי שימסור את נשקו. זה מגוחך כמו הכרזה על מחילה לעברייני מין תמורת השתתפות וולנטרית בסדנאות טיפוליות.
צריך להודות: חלק מהפשעים בחברה הערבית מבוצעים במסגרת התופעה של אלימות נגד נשים. אומנם אלימות נגד נשים אינה ייחודית לחברה הערבית, אך בקרבנו היא חמורה יותר ומחייבת טיפול עומק וחשבון נפש. אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציות: ב-2019 נרצחו 11 נשים - נתון מזעזע בהחלט - אך במקביל נרצחו 58 גברים, דבר המוכיח את כוחם של ארגוני הפשע.
כשתשמעו היום שהתפרענו, תזכרו שמצוקתנו היא אמיתית ודרישותינו צודקות. הרי אנחנו תובעים תוכנית בין-משרדית, ארוכת טווח, שתטפל באלימות במישורים השונים, אכיפתית, חברתית, תעסוקתית וכלכלית. בתוכנית הזו, גם החברה הערבית, הנהגתה ואנשי המקצוע בה יישאו באחריותם.
אבל בטווח הקצר מתבקשת תוכנית מיידית לחיסול ארגוני הפשע בחברה הערבית – וכאן האחריות במלואה מוטלת על המדינה, בעלת המונופול היחידה להפעלת כוח.
והיא, תאמינו לי, יודעת להפעיל כוח בחברה הערבית. רק אם היא תשכיל להשתמש בו במקומות הנכונים (כמו בדיכוי האלימות במקום דיכוי המחאה נגד האלימות), היא תתחיל להתגבר על אי האמון העמוק בינה לבין החברה הערבית.
- אמג'ד שביטה הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
