"איש מזל התאומים": ציפינו לפריצת דרך טכנולוגית וקיבלנו מיגרנה
מותחן הפעולה החדש של אנג לי ("חיי פיי") מעמת את וויל סמית' עם גרסה צעירה שלו, באמצעות שיטות צילום חדשניות. על אף השאפתנות הטכנולוגית והתסריטאים המנוסים, מה שאמור היה להיות מציאותי להפליא נראה מלאכותי להחריד ואף קשה לצפייה. אם זוהי אכן פריצת דרך, רק הזמן יגלה
ההיסטוריה של הקולנוע היא גם היסטוריה של התפתחות טכנולוגית. הדברים נכונים במיוחד למהפכה הדיגיטלית של המדיום ברבע המאה האחרונה. בדומה לבמאים כמו ג'ורג לוקאס, ג'יימס קמרון, דיוויד פינצ'ר, מייקל מאן ורוברט זמקיס, גם אנג לי ממקם עצמו בחזית החידושים הטכנולוגיים. עבור לי הטכנולוגיה היא חרב פיפיות: היא הביאה אותו לפסגת הישגיו, אך גם לכישלונותיו הבולטים. בסרטו האחרון "איש מזל התאומים" (Gemini Man) הוא רחוק מאי פעם מפסגת הישגיו.
תקציר העלילה אמור לקסום לקהל הרחב יותר מכל סרט קודם של לי. הנרי בורגן (ויל סמית') הוא "המחסל הטוב ביותר" של סוכנויות ביון אמריקאיות עלומות. בסצנת הפתיחה הוא יורה ברובה צלפים לתוך חלון של קרון רכבת הנוסעת ב-237 קמ"ש, והורג את יעד החיסול מבלי לפגוע בילדה קטנה. הוא מחסל טוב והגון(!), אבל עכשיו הוא רוצה לפרוש. הרעים לא רוצים שהוא יפרוש ולכן ינסו לחסל אותו. זוהי הקונספירציה המעורפלת והסתמית למדי שתתגלגל במהלך עלילת הסרט, עד לסוף הצפוי. במהלך ניסיונו לשרוד בורגן יתמודד עם גרסה צעירה יותר של עצמו: שכפול גנטי (כלומר דיגיטלי) של "הנסיך הצעיר מבל אייר" שגודל על ידי הרע המרכזי של הסרט (קלייב אואן). לבורגן עוזרים סוכנת צעירה (מרי אליזבת וינסטד) שנמצאת גם היא בסכנת חיסול (צריך שתהיה אישה בסרט!), וחבר ותיק שהוא טייס ממוצא סיני (בנדיקט וונג) – ככל הנראה אלו דרישות המינימום של שתיים מחברות ההפקה של הסרט ("פוסאן" ו"עליבאבא" הסיניות).
בסרטיו הראשונים של לי ("מסיבת נישואין", "על תבונה ורגישות", "סופת קרח") הוא הפגין כישרון לעיצוב דמויות אנושיות מורכבות בשלל תקופות ותרבויות. בסרטו השביעי "נמר דרקון" הוא מיקם עצמו לראשונה בקו החזית הטכנולוגי של המדיום - סרט בז'אנר אמנויות הלחימה הסיני (Wuxia) שהיה שילוב מסעיר בין הפיזי והדיגיטלי, המזרחי והמערבי, צורות סיפור מסורתיות ועיצובם מחדש בכלים עכשוויים. הסרט זכה להצלחה כלכלית וביקורתית יוצאת דופן והוא אולי גדול הישגיו עד היום.
לעוד ביקורות:
ב"ענק הירוק" (2003) לי לקח הימור נוסף על טכנולוגיה, אך הפעם נחל אכזבה. הניסיון ליצור את ה"האלק" תוך התבססות בלעדית על אנימציית מחשב הסתמכה על טכנולוגיה שהייתה רחוקה מבשלות. התוצאה הכושלת נראית היום כמו קוריוז עד שקשה להאמין שמישהו חשב אז שניתן לקחת את הסרט ברצינות. מיותר לציין כמה שלבים ושכלולים עברו מאז עד ה"האלק" של מארק רופאלו.
פריצת הדרך הטכנולוגית-אסתטית הבאה של לי הביאה להצלחה הכלכלית המשמעותית של הקריירה שלו ולזכייה באוסקר הבימוי. "חיי פיי" (2012) מיקם את הגיבור בסביבות טבע מעוצבות דיגיטלית ומהפנטות ביופיין כחלק מהממד האלגורי של העלילה. ההישג הבולט השני היה ביצירתן של חיות דיגיטליות פוטו-ריאליסטיות הנוכחות לכל אורכו. פריצת הדרך הזו שוכללה מאז והגיעה לאחרונה לשיא ב"מלך האריות" של ג'ון פאברו.
סרטו הקודם של לי "מצדיעים לך, בילי לין!" (2016) ניסה לפרוץ דרך במהירות הצילום וההקרנה. פיטר ג'קסון עשה זאת לפניו כשחלק מעותקי "ההוביט: מסע בלתי צפוי" (2012) הוקרנו במהירות 48 פריימים לשניה (במקום ה-24 פ"ש הסטנדרטיים). התמונה הפכה לחדה יותר, ורוב הטשטוש הנוצר בתנועה מהירה נעלם, אך צופים ומבקרים נרתעו מהחדות המלאכותית של הדימוי. ב"בילי ליין" אנג לי הלך הרבה יותר רחוק מג'קסון בשאיפה לחדות "של המציאות" שתושג במהירות הקרנה של 120 פ"ש בתלת ממד, פורמט שרק חמישה מקרנים ברחבי העולם יכלו אז להציג. במקום אטרקציה מושכת קהל הייתה זו הטלת מום בפוטנציאל הכלכלי של הסרט. "בילי לין" כשל כלכלית וביקורתית לא מעט בגלל שאפתנות זו.
האם לי הוא מי שמעז לפרוץ דרך טכנולוגית-אסתטית חדשה למען היוצרים בדורות הבאים, או אופורטוניסט שהחליף את הרגישות ההומניסטית בגימיקים טכנולוגיים? "איש מזל התאומים" הוא סרט כושל מבחינת תסריט ומשחק, אך החדשנות הטכנולוגית-אסתטית שלו מעניינת. זהו בוודאי הימור שייכתש על ידי הביקורת וסביר להניח שגם הכנסותיו יהיו מאכזבות. ובכל זאת, כמו במקרה של "הענק הירוק", יתכן שחדשנותו הטכנולוגית תבשיל בעתיד הלא רחוק.
לי ממשיך לנסות לקדם את רעיון ה-HFR (קצב פריימים גבוה), אך מסתפק במתכונת צנועה יותר של 60 פ"ש בתלת ממד, בחירה שהופכת אותו לנגיש יותר מבחינת אפשרויות הקרנה. הסרט יוקרן בדרך זו באולמות של "יס פלאנט" ברחבי הארץ ו"הוט סינמה קריון". הטכנולוגיה מספקת חדות יוצאת דופן ותנועה חלקה השונה באופן ניכר מהמוכרת. חדות זו מאפשרת ללי ליצור כמה סצנות פעולה אינטנסיביות שהן סיבת קיומו של הסרט המתפקד בכללותו כ"דמו" של הטכנולוגיה.
כשעוזבים את האקשן, וזה קורה בחלק לא מבוטל מהסרט, מתחילות הבעיות החמורות. נדמה שהחדות של ה-HFR מערטלת לחלוטין את העולם המוצג. לא מדובר רק בנקבוביות בעור השחקנים, אלא במשחק עצמו ואפילו בבחירות הבימוי של לי. כמו אדם במיגרנה, הצופים מוצבים במצב של "רגישות יתר". הכל מורגש יותר, ויותר מדי. הכל נחווה כמלאכותי ואפילו מציק. ה"קרוב יותר למציאות" הוא, באופן אירוני, "מציאות" פלסטית יותר.
ייתכן מאוד שהתסריט של דיוויד בניוף (מיוצרי "משחקי הכס"), בילי ריי ("משחקי הרעב") ודארן למקה ("צמרמורת") רווי קלישאות, צפוי וחסר דמויות בעלות עומק פסיכולוגי. אין ספק שברמת המילה הכתובה על דף נייר, זה לא מדגדג את התסריטים שכתב ג'יימס שיימוס לסרטיו של לי. אבל החדות המערטלת של הצילום מעצימה את חולשות התסריט והמשחק למידה הגובלת בנלעג. במקום משחק יש תחושה של צילום בווידאו של חזרות כושלות לקראת הצילומים.
הסרט הוא פרויקט שמתגלגל כבר 20 שנה בהוליווד. מאז, העלילה של אדם הנלחם נגד גרסה צעירה של עצמו כבר הפכה למשומשת. ב"לופר" (2012), החף ממניפולציה דיגיטלית, ריאן ג'ונסון השתמש בשני שחקנים שונים (ברוס ויליס ו-ג'וזף גורדון לוויט) שאופרו כך שיהיו דומים באופן מקסימלי. בסוף "שליחות קטלנית: התעוררות" (2009) המחסל המבוגר (שוורצנגר) נלחם קצרות בגרסה צעירה שלו (מסיכה דיגיטלית על פניו של שרירן צעיר), וב-"שליחות קטלנית: ג'נסיס" (2015) השימוש באפקט שוכלל והורחב, ועדיין לא היה מספיק בשל. אפילו ב"הנוקמים: סוף המשחק" (2019), סרט ללא כל מגבלת תקציב, נזהרו האחים רוסו בהעמדת העימות בין שני קפטן אמריקה, כך שלא יהיו שניהם גלויי פנים לחלוטין.
אבל לי זורק את הזהירות לרוח. הוא לא רק מביים סרט שחלק ניכר שלו מפגיש גרסאות בגילאים שונים של אותו אדם, אלא עושה זאת ב-60 פ"ש שמחייבים קפיצת מדרגה באפקטים הדיגיטליים. ניתן להעריך את הסרט על מה שהוא כמעט – אבל לא לגמרי – מצליח להשיג מבחינה טכנולוגית. לגבי כל שאר ההיבטים של קולנוע איכותי – הם חסרים בסרט במידה מורגשת ומטרידה במיוחד בגלל התחושה שגם לכך תרמה הטכנולוגיה. זהו סרט שיהיה כמעט חסר ערך מחוץ לתנאים המתקיימים באולמות ההקרנה המותאמים ל-60 פ"ש.
