תכנון קדימה? לא בפוליטיקה הישראלית
אפילו יום הכיפורים לא יכפר על חטאי הניהול הלקוי, קוצר הראות וחוסר המעש של הפוליטיקאים והפקידים בישראל. ולמה הממשלות האחרונות זנחו את התנופה ומסרבות להתכונן לעתיד? טור שישי
אין כפרה על חטא העיוורון: התפילה הפותחת את יום הכיפורים, "כל נדרי", מסתורית ומוסרית. היא מתירה נדרים בין אדם לאלוהיו, וכמו החג עצמו, לא מכפרת על חטאים שבין אדם לאדם. קל וחומר לא בין פוליטיקאי לבוחריו. לו נכללה בתפילה גם אופציה לביטול מחויבויות אזרחיות ומחילה על ניהול לקוי של ענייני המדינה ומשאביה, היא הייתה נישאת בלהט על ידי רוב הפוליטיקאים והפקידים. אשמנו, שגינו, הם היו מתוודים בתקווה לקבל היתר אלוהי לעוד שנה של מחדלים.
4 מערכות בחירות בשנה וחצי? העלות למשק מגיעה ל-12 מיליארד שקל
משרד האוצר נערך לסבב בחירות שלישי
שובו של כחלון: עדיין רוצה את האוצר, עדיין מסרב להעלות מיסים
היהדות חסמה בפניהם את שער הרחמים הזה. אין להם ישועה ביום הכיפורים. לא הקדוש-ברוך-הוא שופט את הנדרים החילוניים שלהם. לרוע מזלם, הציבור שופט. למזלם, הציבור לעיתים קרובות שוכח. שלא כמו אלוהי ישראל הזועף, אל נקמות המייסר את עמו על סטייה מדרך הישר, הציבור סלחן ושכחן. במיוחד כלפי האוחזים בהגאי המדינה.
קרבת יום הדין יוצרת הזדמנות להזכיר. לא את מסכת הטעויות וההחמצות המדווחת ומנותחת בזרם החדשות השוטף. לכולן, או לרובן, מקור דומה, חטא קדמון דומה: חטא קוצר הראייה, המחמיר לעיוורון. חטא אי־רצון להביט לעתיד, להתייצב מולו ולאורו להחליט עכשיו מה לעשות. ולעשות.
על חטא העיוורון הזה לא תהיה כפרה בצום של יום או יומיים. והגרוע מכל, באחרונה הוא לבש אופי של חולי שעובר משר לשר, מבכיר לבכיר, מממשל לממשל.
לפני שנה הוזמנתי לשיחה עם פקיד המכונה בכיר מאוד. שיחה טובה. שנינו החזקנו בדעה ביקורתית על מהליכי המדינה בתחום העיסוק שלו. איזה קוצר ראות, איזה עיוורון ביצועי, אמרנו זה לזה. בצאתי, שאלתי את הפקיד על פרויקט ממשלתי העומד להסתיים. המומחים מעריכים, הערתי, שהיקף הפרויקט מצומצם מדי ושהוא יהיה לוקה בחסר מהרגע הראשון להפעלתו. אולי, רמזתי, כדאי כבר עכשיו להתכונן לבאות ולהכפיל את ההשקעה הממשלתית בו? היא תעלה מיליארד שקלים, אבל בעוד שלוש שנים היא תעלה כבר שלושה מיליארדים כי צריך יהיה להתחיל הכל מחדש.
הפקיד, נעים הליכות ומהיר הבנה, העיף בי מבט מזוגג, כמו נפלתי מהירח, והשיב: השתגעת? לא אאשר עכשיו השקעה בגלל איזו תחזית לא ברורה לעוד חמש שנים. נחכה ונראה.
מיותר להוסיף ששנה לאחר ההשלמה של אותו מיזם ציבורי הוא כבר סתום ומשווע להרחבה. לבסוף היא תבוא, ואז תעלה חמישה מיליארד שקלים. הנה חטא העיוורון במלוא התגלמותו.
• מינהל התכנון הממשלתי עובד במרץ על תוכניות לרכבת תחתית במרכז הארץ. דעתי - כמו דעת כלכלני תחבורה רבים, לא כולם - שרכבת תחתית במטרופולין של תל אביב והסביבה מיותרת. במיוחד משום שהחפירות לרכבת הקלה כבר בעיצומן. השאלה למה לא חפרו במקומן מנהרות לרכבת תחתית שייכת כמובן למחלקת העיוורון. אלא שגם במסגרת הדיונים הללו מפצירים הפוליטיקאים במתכננים להצטמצם בתיכנון. אם תתכננו, הם מבקשים, עוד מישהו עלול להתפתות לבצע.
• הכל מסכימים שהמחסור המורגש כבר היום ברופאים ואחיות צפוי להחמיר תוך שנים ספורות. הכל ידעו זאת כבר לפני חמש שנים ואפילו לפני שמונה שנים. גם הפתרונות היו פחות או יותר ידועים. הם לא יושמו. שתי אוניברסיטאות ללא התמחות ברפואה, אבל עם מומחיות חזקה בפוליטיקה, זכו להקים פקולטות לרפואה, אחת מהן, באריאל, תכשיר בעשור הבא רופאים פלסטיניים.
החלטתי לשאול פקידים בכירים הלוחשים באוזני שרים בכירים לפשר העיוורון. "מה אתה מודאג", הסבירו לי בנחת, "הסתכל על אלפי ישראלים היוצאים ללמוד רפואה בחוץ לארץ. הם משלמים שם שכר לימוד המכסה רק פסיק מעלות ההשכלה הרפואית, כך שלמעשה הם מקבלים סובסידיה ענקית מהממשלה הזרה. אחר כך חוזרים ארצה, מתאמצים קצת לעבור בחינות הסמכה והופ - קיבלנו עוד רופא ועוד רופאה ישראלים בחינם. במקום להשקיע בהם חצי מיליון שקלים לפחות".
הגויים פותרים לנו על חשבונם את המחסור ברופאים? כמובן שלא. שיעור הסטודנטים לרפואה המחליטים להישאר בחוץ לארץ אחרי סיום הלימודים שם, עולה מדי שנה. מקור הרפואה החינמית יתייבש בקרוב, ולממשלה אין מטרה ואין רעיון להתמודד עם המחסור המחריף.
לפני 11 שנים הוצעה תרופה מונעת למחלת העיוורון/קיבעון. האם הועילה? הנה הסיפור.
המדדים והמודדים
בספטמבר 2008, בשלהי כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה, כבר לאחר הודעתו על הפרישה, אישרה ממשלתו פה אחת את ההחלטה מספר 4085, שבה נאמר: "מחליטים להנחות את משרדי הממשלה לקבוע בהצעות החלטה שמוגשות לממשלה (על ידי המשרדים) מטרות, יעדים, מדדי התארגנות, מדדי תפוקה ומדדי תוצאה וכן להגדיר בהן מקורות תקציביים, מועדי דיווח ובקרה וליווי מחקרי על פי הצורך". ובהמשך: "מחליטים להטיל על משרד ראש הממשלה להוביל תהליך להטמעת תפיסת תכנון, מדידה ובקרה מכוונות תפוקות ותוצאות במשרדי הממשלה".
בנספח להחלטה הקצרה תוארו בקווים ראשוניים הצעדים שהמשרדים צריכים לנקוט לפני, בזמן ואחרי שהשרים מביאים את הצעותיהם לתקצוב שנתי ואופן הדיווח עליהם. מתחת לשפה המשרדית הכבדה הונח רעיון מנחה פשוט: יתכבד נא כל משרד לתרגם את הצעותיו ותוכניותיו לדברים מעשיים שהוא מתכוון לעשות בשנה הקרובה לטובת האזרחים שאותם הוא אמור לשרת ושניתנים למדידה ולהשוואה. לפרט את התוצאות החברתיות של פעילותו ולא רק את התפוקות החומרית-טכניות. למשל: בניית 100 בתי ספר חדשים היא "תפוקה", הפחתה בצפיפות בכיתות היא "תוצאה". למשל: סימון 20 קילומטר כביש כנתיב לתחבורה ציבורית מוגדר כ"תפוקה". באים וצובעים. קיצור זמן הגעה לעבודה מוגדר כ"תוצאה" והיא העיקר. היעד.
במלאת 11 שנים להשקה מעשית של המהלך (שכונה בשעתו ב"ידיעות אחרונות" בכותרת היומרנית "אם כל הרפורמות") שוחחתי עם גל אלון, אז יועצו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה רענן די-נור לתהליכים אסטרטגיים והרוח החיה מאחורי ההחלטה.
אלון, יליד נצרת בעל דוקטורט במדיניות חברתית מבית הספר לכלכלה של לונדון LSE מעיד על עצמו שהיה "אוהד נלהב של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר והממשל שלו". מסוף 2006 הוא ועמיתיו החלו לעבוד על תוכנית מקיפה שתשתול בנוף הממשלתי הישראלי המסורבל את שיטת התכנון, המעקב והביצוע כפי שהונהגה בממשל הבריטי.
אחרי דיונים עם המשרדים עצמם - כדי שירגישו, אומר אלון, שיש להם "בעלות על הרפורמה" - וההחלטה של הממשלה, העסק נכנס למסלול. גל אלון: "ב-2008 הנחנו את אבן הפינה למערך התכנון והמדידה של פעילות הממשלה וזרועותיה. יצרנו שפת תכנון ודיווח משותפת ומסגרת הכופה על המשרדים משמעת. הם נדרשים לבחון צרכים, להציב מטרות, למדוד ביצוע, לתקן סטיות ובעיקר לבנות לעצמם סדרי עדיפויות".
השיטה שרדה חילופי ממשלות. ראש הממשלה נתניהו, מספר אלון, היסס תחילה לאמץ אותה במלואה אבל "הבין את פוטנציאל ההתייעלות הטמון בה ומ-2015 שוב מייצרים תהליך תכנון וביצוע בממשלה", לדבריו. ומיד הוא מוסיף, בלשון תסכול בולטת: החלק הטכני של המהפכה שלנו מיושם. החלק המהותי אליו חתרנו, הנעה של תהליכי תכנון לאומיים ארוכי טווח, מסונכרנים ומחוללי שינוי, לא נראה באופק.
המשרדים תפסו את הפטנט: הם מגישים תוכניות עבודה עמוסות ביעדים כמותיים, שאותם - איך לא - קובע כל משרד לעצמו, תוך הקפדה מינימלית אם בכלל על ההפרדה בין "תפוקות" ל"תוצאות".
בפברואר השנה פורסם ספר תוכניות העבודה ל-2019, המחזיק בסך הכל 810 עמודים. ספר התוכניות ל-2009 החזיק 80 עמודים. במאי פורסם "דיווח ביצוע תוכניות עבודה ל-2019", גם הוא בן 800 עמודים. עיון, ואפילו רק דפדוף, בספרים כבדים אלו בכריכות המקושטות בנופי מולדת די מרדים ובעיקר מאכזב. קל לראות שהמשרדים בוחרים לעצמם יעדי תפוקה ותוצאה לפי שיטת "הטוב בעיניכם".
משרד האוצר, למשל, בחר כיעד תפוקה מדיד כביכול את "שיעור הצמיחה בפריון לשעת עבודה". להוציא את הניסוח המרושל בעברית (לא מודדים "פריון לשעת עבודה" אלא "תוצר לשעת עבודה", שזו הגדרת הפריון), ברור שהגידול השנתי בפריון העבודה אינו ולא יכול להיות מדד מרכזי לעבודת משרד האוצר. הוא תלוי באינספור גורמים שאין לאוצר שליטה עליהם.
"מדד תפוקה" אחר של האוצר הוא "מספר הפרסומים השנתיים של תקציב דו-שנתי". מחיר גבינה צהובה מוצג כמדד מרכזי נוסף.
מדד תוצאה מעניין של משרד הבריאות: צריכת סוכר לנפש ברמה לאומית. 70 גרם ב-2017 ו-70 גרם ב-2018. התוצאה הושגה אפוא והיעד ל-2019 הוא שוב 70 גרם סוכר לנפש.
ומה ביחס ליעד המכונה "חיזוק הרפואה בבתי החולים הציבוריים"? התוצאה הייתה אמורה להיות תוספת מיטות בפריפריה כדי לצמצם פערים בינה לבין המרכז. אלא שדווקא כאן "לא הוגדר ערך מתוכנן ל-2018" ואין גם יעד ל-2019. אינשאללה, יהיה בסדר.
כך קורה שמדי שנה יכולה הממשלה לדווח בגאווה על השגת 70% ומעלה מיעדי משרדיה. בחינת קובעים בעצמנו, משיגים בעצמנו. הפער בין החלטות לתוצאות נסגר ברובו על ידי התאמה מראש של התוצאות ליכולות, ולא להפך. מלבד שלושה משרדי ממשלה שגל אלון מציין לטובה (הביטחון, הסביבה והאנרגיה), בשאר גופי הממשל "הדיווח לא מבטא תכנון". הוא מבטא השלמה עם הקיים. הטמעת תפיסת תכנון חלקית עד לא קיימת כלל. "מבול מדדי התוצאה של המשרדים", הוא מסביר לי, "לא מאתגר ולא מבשר על תפניות. גישתם היא מה שהיה הוא מה שיהיה". אם-כל-הרפורמות, שנועדה לתמרץ ולעודד חשיבה חדשה הצופה פני עתיד, הפכה לדבריו "לריטואל". קיבעון. עיוורון.
גל אלון קרוב לגיל 40 ואופטימי. מאמין שניתן יהיה לשכנע את הממשלה הבאה, אם וכאשר תכונן, "לקפוץ מדרגה בשיטה": לצמצם בחריפות את מספר המדדים של המשרדים השונים (ואת היקף הפרסום המשתמע), לחדד את איכותם, ומעל לכל להכניס את הממשלה למסלול של תכנון לאומי מקיף, על-משרדי, אינטגרטיבי ונשען על שאפתנות ולא סתגלנות.
לא רציתי לייאש אותו ולא שאלתי כיצד חלום התכנון שלו יוכל להתממש בממשלה עם עשר מפלגות ו-36 שרים. לפחות.
כי פנה יום
נחזור לחשבון נפש. בימי המדינה בדרך, ליד חדר הלידה של המדינה עצמה ושנים רבות אחר כך, העולם התפעל מהיכולת של הנהגת ישראל לקבל החלטות ארוכות טווח, לצפות פני עתיד ולפעול כאן ועכשיו לקבלתו.
ה"עתידנות" האזרחית נעלמה תחילה אחרי ניצחון ליכוד בבחירות 1976, כשהוכרז על "מהפך כלכלי" שהרס את המשק והחברה בארץ לעשור. המחיר הכבד של חיפזון פוליטי ובורות מקצועית שולם אז במלואו. הלקח נלמד. בשיא המשבר הכלכלי ב-1985 פנו שר האוצר יצחק מודעי (ליכוד) וראש הממשלה שמעון פרס (עבודה) לקבוצה של פרופסורים בארץ ובחו״ל כדי שיכינו תוכנית רב-שנתית לייצוב הכלכלה. התוכנית הוכנה, אושרה ברוב דחוק והוצאה לפועל. כלכלת ישראל ניצלה.
יש עוד דוגמאות מרשימות לתכנון מבוסס ידע וצופה פני עתיד שהוצא מהכוח אל הפועל, החל מתוכניות לקליטת העלייה המאסיבית מברה"מ לשעבר, דרך הטיפול הזהיר והחכם בביטול הפיקוח על מטבע חוץ, דרך השקעה של המדינה בחממות היי-טק ראשונות, דרך חוק ביטוח בריאות ממלכתי המקורי, דרך ההעברה של עובדי המדינה לפנסיה צוברת שלא מייצרת גירעונות אקטואריים והלאמה של קרנות פנסיה הסתדרויות, דרך העלאה של גיל הפרישה לגברים, דרך הההתעקשות של שר האוצר בייגה שוחט על סלילת כביש חוצה ישראל ובניית בתי נתיבות חדשים בנתב״ג, דרך אישור חוק המבטיח עצמאות לבנק ישראל, דרך בניית חמישה מכוני התפלה המספקים מי שתייה בשנות בצורת, דרך החתירה המתמשכת להורדת היחס בין חוב ציבורי לתוצר מקומי, דרך עידוד העובדים החלשים להצטרף למעגל תעסוקה באמצעות מענקי עבודה ועד לאימוץ המלצות של ועדת ששינסקי ויישום מתווה הגז המתפרס על פני עשורים.
צעדי המדיניות הללו וצעדים נוספים במשקל דומה עשו את שלהם בהצלחה משום ששיקפו תנופה לאומית ונשענו על קרקע מוצקה של ידע כלכלי, חברתי ותכנוני. היש סיבה שבגללה ישראל הציבורית זנחה באחרונה את התנופה, מסרבת להסתכל קדימה ולהתכונן לעתיד? מקובעת וקצרת רואי? תקועה, אם לצטט את ד"ר גל אלון.
יש סיבה. אין טעם בתכנון ארוך טווח בלי התייחסות לרכיב המהותי בו, גבולות ישראל ועתיד השליטה ואופן ההסדר עם הפלסטינים. אין טעם בהשקעות ממלכתיות גדולות מאוד בלי שיהיה מקופל בהן מודל של מדינת ישראל לעוד חמש, עשר, 15 שנה. לא דגם מפורט, כן חזון. אבל החזון לא קיים עוד. הרי לא רק על כלכלה וחברה לא דובר במערכות הבחירות האחרונות, גם לא על המדינה ומה יהיה עליה. הסוגיות הלאומיות הגדולות לא עלו לסדר היום.
בתפילת הנעילה ליום הכיפורים נאמר: "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום". ונוסיף, פתח לנו שער כי פנה סדר היום. בתש"ף נשכח מאלוביץ', נזכור את המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
