"כשאני שומעת על מישהי מהמגזר שנרצחה, אני אומרת 'בפעם הבאה תורי'"
על רקע המחאה נגד גל האלימות במגזר הערבי, החליטה רובא חאסקיה לחשוף באומץ ובפנים גלויות את סיפור ההתעללות המינית שעברה כדי לשבור את מעגל השתיקה: "אני יודעת שההחלטה להיחשף מסכנת אותי, אבל אם לא אפעל נישאר באותו מצב"
25 שנים עברו מאז עזבה רובא חאסקיה את ביתה וניתקה כל קשר עם משפחתה וחבריה, והם עדיין לא יודעים את הסיבה האמיתית. היא הייתה נערה צעירה שהתמודדה לבד עם פשע נורא: מסכת ההתעללות המינית שחוותה מצד כמה מהאנשים בסביבתה הקרובה, התעללות שהחלה כשהייתה בת 12 בלבד.
מעולם לא העזה לדבר בפני בני משפחתה וחברותיה על הסיוט שעבר עליה בגלל שהנושא נחשב לטאבו, אבל ההתנהגות הפוסט-טראומטית שהפגינה הובילה אותם לחשוב שהיא סובלת מהפרעות נפשיות — טאבו בפני עצמו - והם הוקיעו אותה.
"מבחינת התרבות ממנה באתי, לא מקבלים בחורה שמאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. הם לא יודעים שעברתי התעללות מינית, הם חושבים שאני מופרעת", היא חושפת באומץ לא מובן מאליו את סיפורה. חשיפה שיכולה לעלות לה ביוקר, אבל מבחינתה - מדובר בשליחות שחשיבותה מצדיקה הכל. "יש התנהגויות שהסביבה לא יכולה להכיל אותן, גם במגזר היהודי, אבל במגזר הערבי גם אסור לדבר עליהן".
כמעט שנתיים חלפו מאז החלה לראשונה מחאת MeToo ברחבי העולם - וימים בודדים עברו מאז מחאת ההמונים במגזר הערבי נגד האלימות הפושה ואוזלת היד של המשטרה. עבור נשים המצב מורכב שבעתיים. גם בשיאה של תנועת השחרור יש נשים שלא יכולות לסמוך על אף אחד, ובטח שלא על המערכת. MeToo הבהירה כמה שכיחה האלימות המינית כלפי נשים, אבל קשר השתיקה החזק נותר בעינו במגזר הערבי.
"בחברה הערבית עדיין מסתכלים על אלימות מינית כנושא שאסור לדבר עליו", מסבירה לינדה חואלד אבו אלחוף, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ואלימות שעובד בעיקר עם נשים מהמגזר הערבי. "אנחנו רואות מגמה של עלייה בפניות, אבל לצערי מספר הפניות המגיעות אלינו קטן משמעותית ביחס למה שקורה בחברה הערבית".
הנתונים מדברים בעד עצמם: מתוך 754 פניות שהגיעו ב־2018 למרכז הסיוע שעמותת "נשים נגד אלימות" מפעילה לנשים ערביות, 45% היו פגיעות מיניות, 36% היו נגד קטינות, 70% מכלל הפניות עסקו בפגיעה על ידי קרובי משפחה, והנתון המצמרר ביותר: 72% מכלל המתלוננות לא פנו למשטרה.
"המשטרה נתפסת על ידי נשים ערביות כגוף לא אמין", אומרת לינדה. "89% מכלל התיקים על אלימות במשפחה שנפתחו במשטרה ב-2017 נסגרו מחוסר ראיות, אז נשים מרגישות שאין להן סיבה להיחשף ולסכן את עצמן. מתלוננות אמורות להיחקר על ידי חוקרות שדוברות את שפתן ולעיתים קרובות זה לא קורה. תדמייני לעצמך אישה שצריכה לדבר על הטראומה שהיא עברה לא בשפה שלה - זה נורא קשה. בהרבה מהמקרים התרגום לא מקצועי, לא רגיש ואפילו מזיק".
חאסקיה, היום דוקטורנטית שחוקרת את תחום השילוב הקהילתי בבריאות הנפש, הכירה מקרוב ובאופן הקשה ביותר את המנגנונים שאותם היא חוקרת. "אחרי ניסיון אובדני שהוביל אותי לארבעה חודשים בטיפול נמרץ, ניסיתי ליצור קשר עם אחת מחברותיי הטובות", היא משחזרת בעצב. "התגעגעתי. בשיחת הטלפון הקצרה שניהלנו היא סירבה להאמין שזו אני ואמרה שלפי מה שהיא יודעת רובא כבר לא בחיים. זו לא פעם ראשונה ששמעתי את זה מאנשים שחשבתי שהם כתובת, ולמרות זאת אני מקווה שיבוא יום ומישהו מקרובי משפחתי יבין את המצב, ייצור איתי קשר ויתמוך בי. שיבינו שלא זרקתי את עצמי לרחוב, שטיפלתי בעצמי, שהשקעתי בעצמי ושיש לי תקווה".
"אין לי זהות"
היא עזבה את הבית בגיל 16 והתגוררה כמה שנים במקלטים לנשים מוכות, בין לבין התאשפזה במחלקות פסיכיאטריות. כמו הרבה נפגעות תקיפה מינית בארץ, התקשו לתת לה את הטיפול המתאים. "עברתי 54 אשפוזים, הגעתי לתת־משקל, קיבלתי כדורים וזריקות פסיכיאטריות. אין בארץ אנשי מקצוע שמתמחים בנשים שעברו פגיעה מינית, הרגשתי שלא יודעים איך לטפל בי", היא אומרת בתסכול.
-את מרגישה שהרקע שלך כאישה ערבייה משפיע על התהליך?
"המצב שלי מאוד מורכב. אין לי זהות, אני חיה בתרבות שהיא לא שלי, וכשחייתי בתרבות שלי נוצר בלבול. כל הזמן יש תחושות של בדידות וריקנות. התקיפות המיניות שחוויתי זה פצע שאי אפשר לרפא. הייתי בטיפולים ועד היום אני מחפשת אנשי מקצוע שיעזרו לי. אבל להתמודד עם זה כשאני נמצאת בניתוק מוחלט מהמשפחה שלי כל כך הרבה שנים, כשאני כבר כמעט שלא מדברת את שפת האם שלי, זה הכי קשה".
ליד אחד המקלטים בהם התגוררה חאסקיה שכן בית קפה בו עבדה בשטיפת כלים. המעסיק שלה היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל, לקח אותה תחת חסותו והחל לקדם אותה. הוא עודד אותה ללכת ללמוד בישול, והיום היא בין היתר שף קונדיטורית. אבל הפריחה המקצועית שלה לא נעצרה שם.
"השלמתי בגרויות בזכות אנשים שהאמינו בי ומאמינים בי עד היום, עשיתי פסיכומטרי, יש לי תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה, תעודת הוראה בחינוך, עבדתי כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד. החלום שלי היה קולנוע, אז עשיתי תואר שני בקולנוע ועוד תעודת הוראה בתרפיה באמנות. התזה שלי היא על אלימות, ועכשיו אני עובדת על הדוקטורט שלי".
-ההצלחה הביאה לך נחת?
"אני אדם מוצלח, בניתי לעצמי קריירה ושם, אבל זה כלום בשבילי. אין לי חיים, אין לי שמחה, אין לי אושר. אני לבד, בלי תמיכה מאמא שלי או משפחתי. אני זוכרת שהגעתי לטקסי הסיום של התארים שלי, והסטודנטים שלמדו איתי כולם חוגגים עם בני משפחותיהם, ואני לבד".
-את עדיין נלחמת בסימפטומים של פוסט־טראומה?
"כן. לא קל לחיות עם התחושות האלה. אני פוגעת בעצמי כל הזמן, אני יכולה להרתיח שמן ולשפוך על עצמי, לחתוך את עצמי. יש לי חרדות, פלשבקים, ניתוקים. לא פעם ניסיתי להתאבד. אין לי מילים לתאר את הכאב והסבל שאני חווה. אלו התוצאות של חיים ללא סביבה תומכת".
מהמקום הזה בדיוק החליטה להקדיש את עיקר זמנה לקידום ותמיכה בנשים כמוה, בחברה הערבית בפרט. את מרבית שעותיה היא מקדישה לקידום פרויקטים למניעת אלימות מינית ושיקום נפגעי טראומה, ומשתדלת לתת כלים לאנשי מקצוע.
"החלטתי שאת כל הידע והניסיון שלי אתן לנפגעי נפש שעברו טראומה", היא מספרת בגאווה. "יש הרבה אנשי מקצוע ללא ידע וללא ניסיון וקשה להם להכיל אותנו, נשים או גברים שעברו טראומה מינית ונמצאים במערכת השיקום — אז אני עושה הסברה לאנשי מקצוע".
למרות שנות הבדידות הרבות שחוותה, והאופן האכזרי בו נותקה מהקהילה שלה, רובא מסרבת לוותר על החברה הערבית. "כילדה, אני יודעת שאם הייתי מדברת על מה שחוויתי היו מגרשים אותי ולא הייתי זוכה להקשבה לה הייתי זקוקה. זה עצוב, כי יש כל כך הרבה אנשים מלומדים בחברה הערבית. איפה אתם? איפה הידע שלכם? זה נורא מכעיס אותי.
"כל פעם שאני שומעת על מישהי שנרצחה מהמגזר, אני אומרת, 'אה, בפעם הבאה זה תורי'. אני יודעת שההחלטה להיחשף מסכנת אותי ואולי ירצחו אותי, אבל אם לא אקום ואפעל נישאר באותו מצב. לפחות תבוא בזכותי עוד מישהי שתעשה משהו כדי להעלות את המודעות".
"עד הילדות שלי"
"נשים ערביות שעוברות תקיפה מינית סובלות שלושה מעגלי דיכוי", מסבירה פידא נערה, פעילה פמיניסטית ומנהלת שותפה בארגון מהפך תע'ייר. "המעגל הראשון בנוי מהקשיים המובנים שאיתם מתמודדות נשים שעוברות תקיפה מינית, אבל אליו מתווספים עוד שני מעגלים ייחודיים: הראשון מושתת על העובדה שאנחנו חלק ממיעוט, והמיעוט הזה חווה אפליה בתקציבים, במשרות, בתוכניות טיפוליות. כך שאין לנשים ערביות את הכלים לטפל בפגיעה המינית.
"לזה מתווסף המעגל השלישי, שמורכב מהעובדה שאנחנו חלק מחברה מסורתית, פטריארכלית, וזה משהו שמשפיע על נשים בכלל ועל היכולת לטפל בנפגעות תקיפה מינית בפרט. לא מדובר רק על אלימות פיזית. האלימות החברתית שמופנית כלפי נשים בחברה הזו כדי לשלוט בהתנהגות שלהן היא מאוד יצירתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של להמציא שמועות, דברים שבחברה מסורתית סגורה יש להם השפעה גדולה יותר".
ל' יודעת בדיוק על מה נערה מדברת. היא גדלה במשפחת מצוקה במגזר הערבי, גדלה בחוסר כל וספגה זלזול מהחברה וממוסדות החינוך. "כנערה מתבגרת עברתי הטרדות מיניות וניסיון לאונס מאחד מקרובי משפחתי ובמשך שנים שתקתי, פחדתי לדבר", היא אומרת. "ידעתי שאף אחד לא יתייחס. החברה הערבית בנויה על חמולות, כולם יחד. פחדתי ממה שיעשו לי אם אעז להתלונן".
בגלל מעמדה הכלכלי, ל' חותנה עם השידוך הראשון שהוצע לה עוד לפני שסיימה תיכון, וילדה לו ארבע בנות. שנים לאחר מכן הצלקת מעברה חזרה מכיוון לא צפוי: קרוב משפחה ניסה לאנוס את אחת מבנותיה. בנקודה הזו החליטה ל' לשים סוף לשתיקה. היא ליוותה את בתה בתהליך השיקום ויצאה נגד האדם שפגע בה. "עד היְלָדות שלי", היא אומרת בכעס. "אני לא מוכנה שיפגעו בהן, אני לא מוכנה לשתוק על זה".
התהליך, היא מספרת, לא היה פשוט. "החברה שלי נלחמה בי, ספגתי הרבה אמירות קשות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שמסתכלים עליי היום אחרת, שמעריכים אותי. ואני יודעת שבזכותי יהיו עוד אמהות שלא ייתנו לבנות שלהן לעבור את מה שאני עברתי".
חלק ניכר מחוסר האמון שמגלות הנשים במערכת נובע מהעובדה שלא נעשה מאמץ אמיתי לספק להן מענה. "למרבה הצער, דרישות חוזרות ונשנות ממשרדי הממשלה להנגיש טיפול חירום וטיפול נפשי ארוך טווח לא נענו", אומרת יעל שרר, מנכ"לית הלובי למאבק באלימות מינית. "כרגע על הפרק הנגשה של המידע הרפואי על אלימות מינית ברוסית, באמהרית ובערבית, אבל עד כה משרד הבריאות גורר רגליים".
"זה תהליך", מסבירה לינדה. "אנחנו עדות היום לזה שהורים פונים למרכז ומבקשות שנסייע ונפנה אותן לגורמי טיפול וסיוע שיוכלו לעזור לבנות שלהן להתמודד עם הטראומה של הפגיעה ואפילו ללוות אותן בהליך הפלילי. אבל למרות המגמה החיובית כל הנושא עדיין נחשב לטאבו. מרבית הנשים שעברו תקיפה מינית מעדיפות שלא ללכת למשטרה כדי לשמור על סודיות. הרבה פעמים הן פונות לקו סיוע ומסרבות אפילו להשאיר מספר טלפון".
לפנייה לכתב/ת 
