החמישייה שמנהלת אהבה חופשית ללא גבולות
שיר, אביב, רועי, מיכל ועופר גרים יחד ומנהלים בית שבטי שדוגל במיניות, עירום ואהבה חופשית. הם מתרגלים תקשורת פתוחה, התחשבות וכן, גם עבודה מול רגשות פחות רצויים כמו קנאה. "יש קשיים ושברונות לב לפעמים, אבל לא הייתי מוותר לרגע על כמות האהבה שאני מקבל בבית הזה", מסביר אביב
לפני מספר חודשים התקיימה הפגנה גדולה של סטודנטים דתיים מאוניברסיטת בר אילן אשר מחו על קיומו על קיומו של כנס מטפלים פוליאמורים שהתקיים בקמפוס. בשבילי היה זה קיפול קוסמי מטורף. הכעס, העלבון וגם הפחד בעיניהם של המפגינים הדתיים, ומנגד - התרעומת מצד מארגני האירוע הפוליאמורים, כולם היו מובנים לי. רק לפני עשר שנים הייתי סטודנטית דתייה שכל חייה סבבו סביב ציונים גבוהים בבר אילן. לא הכרתי את נושא המיניות עדיין, ואם הכנס היה מתרחש בתקופתי, בטח הייתי מזדעזעת מהכנס ממש כמו כל מי שהפגין נגדו.
היום, בעודי מתגוררת בתל אביב בעולם החילוני עם בן זוגי, רבים מחבריי הטובים הם פוליאמורים. הקהילה הזו של הפתיחות המינית, גם ברמת התקשורת המילולית ולאו דווקא במגע, היא בעיניי המרחב הבטוח ביותר לבחורה לחיות בו כיום. נשמע אבסורדי? להפך. כשראיתי את הנערים מהמקרה בקפריסין עם התיירת הבריטית, שמים כיפות ומברכים את אלוהים בשמחה על כך שהמקרה נפתר מבחינתם, קלטתי עד כמה אין לרובנו מושג כיצד לנהל מיניות בריאה ובהסכמה.
דווקא בעולם שאני חיה בו כיום, שמלא בזוגות פתוחים ודיבור חופשי על מיניות, אני חווה הכי פחות הטרדות מכל מה שהרגשתי רוב חיי, גם בעולם החילוני המיינסטרימי המונוגמי וגם בעולם הדתי. "מיניות לכשעצמה היא לא דבר רע. היא כלי נעים ומענג לתקשורת. זו התרבות החולנית שלנו שעיוותה לאורך השנים את התפיסה של מיניות, והפכה אותה לדבר אלים ופוגעני", מספרת שיר, שגרה עם ארבעת אהוביה, אביב, רועי, מיכל ועופר, בבית אחד במושב ליד פרדס חנה.
החבורה הזאת מגדלת מזון בגינה ומתניידת במשאית קרקס, בעיקר כשהם נוסעים יחד לפסטיבלי טבע ומיניות. ואם עולה לכם בראש חבורת היפים מובטלים ומנותקים מהמציאות, אתם טועים. אביב בן ה-34 עוסק במחקר ותכנות, ואילו שיר היא אדריכלית בת 33 מהרצליה שמתעסקת בבנייה אקולוגית ולימודי קיימות. "הכרתי את אביב עוד בצבא, כשהוא לקח אותי טרמפ מהבסיס שלנו. במשך עשור היינו יחד בזוגיות מונוגמית למופת", מספרת שיר על התקופה שבה הכל התחיל. "חיינו יחד בדירה בכפר סבא עם שני כלבים ועבודות מסודרות במשרד הביטחון והכל, עד שלפני שנתיים וחצי, משהו השתנה".
"כשעברנו לתל אביב הפסקתי לקחת גלולות וחזר לי פתאום החשק המיני. הרגשתי כמו נערה מתבגרת, ומצאתי את עצמי מגלה יותר ויותר עניין מיני באחרים סביבי, ומפלרטטת איתם יותר. שיתפתי בזה את אביב, החבר הכי טוב שלי. אבל האמת היא שמעולם לא הרגשתי שמונוגמיה מתאימה לי, וגם הייתה לי זכות גדולה לגדול בקרב הורים שלמרות שניהלו זוגיות מונוגמית, עדיין עודדו אותי לצאת לעולם ולעשות מה שיעשה אותי מאושרת".
אביב, שהבין את הקושי של שיר לגבי מונוגמיה ובלעדיות, החליט שהקשר ביניהם מספיק חזק כדי לנסות ולפתוח את מערכת היחסים. "לאורך השנים היו לנו לא מעט שיחות והתמודדויות עם נושא הקנאה. דיברנו רבות על המשמעויות של קנאה ואהבה למשל. שיר הייתה הקשר השני שלי בחיים, אז סיקרן אותי לראות איך אני אתמודד עם פתיחת הקשר", הוא אומר.
"במשך שנה וחצי חיינו במה שאפשר לכנות 'פוליאמוריה הירארכית'", מספרת שיר. "זוגיות ראשית בין אביב וביני ומערכות יחסים משניות שכל אחד מאיתנו ניהל בנפרד. באיזשהו שלב התחלנו להכיר פרטנרים ופרטנריות, תחילה כקשרים מיניים בלבד. בהמשך זה הפך למערכות יחסים של ממש".
מיניות, עירום ואהבה חופשית
ואיך רועי ומיכל פתחו את הקשר? "יום אחד היא באה אליי ואמרה לי, 'התאהבתי במישהו', ואני עניתי, 'איזה כיף לך!'", נזכר רועי, בן 39, קרקסן ומנחה סדנאות. את מיכל הוא פגש לראשונה בפסטיבל. השניים התחברו, וכשהוא סיפר לה שהוא חולם על קרקס נודד, היא מיד הסכימה להצטרף. "עברנו לגור ביחד במשאית. חיינו ביחד זמן רב במערכת יחסים זוגית אינטנסיבית במקום קטן, עובדים ביחד ועושים ביחד הכל. למדנו הרבה על תקשורת, גבולות ומתן מרחב. אחרי כמה שנים מיכל השתוקקה לחקור מעבר".
לאחר שרועי עודד את ההתאהבות של מיכל הם החלו לפתוח את מערכת היחסים דרך חיפוש וחקירה. "הסתובבנו באירועים, הצטרפנו לקבוצות, פגשנו אנשים, ואז מיכל פגשה את עופר ואני את שיר. אני ושיר התאהבנו בצורה חזקה מאוד וכך גם ההתאהבות של מיכל בעופר. וכך נהיינו חמישייה, שנינו עם עופר ועם שיר ובן זוגה אביב. הכול צמח בצורה אורגנית. אני לא בטוח אם באיזשהו שלב אמרנו, 'בואו נפתח את הקשר ונהיה פוליאמורים', או שהדברים פשוט קרו".
בשלב מסוים, החליטו כל החמישה לעבור לגור ביחד, כדי להפסיק להתעסק בלו"ז של מי ישן איפה ומתי. ביתם היום הוא מרחב משותף שפתוח גם לחברים נוספים שמצטרפים מדי פעם, מרחב שמאפשר מיניות, עירום ואהבה חופשית. "המעבר לגור ביחד היה אבולוציה טבעית של המחקר המשותף שלנו בנוגע לאהבה חופשית ומערכות יחסים אלטרנטיביות", אומרת שיר. "גם אחרי שאביב ואני פתחנו את מערכת היחסים, עדיין היה לי קשה עם הקונספט של ניהול מערכות יחסים נפרדות וללהטט ביניהן מבחינת לוחות זמנים. זה הרגיש לי תמיד מכאני ומלאכותי, ולא מספיק אותנטי וקשוב לרצונות המדויקים שלי בכל רגע נתון".
"אחרי המעבר הבנתי שצורת החיים הנכונה לי היא שבטית ולא הירארכית, כזו שכולם חולקים בה מרחב ומערכות יחסים בצורה שהיא פלואידית ולא קשיחה, צורה שמאפשרת מגוון גמיש של סוגי מערכות יחסים וקשרים. אני קוראת לזה 'קיפול זמן ומרחב'. כלומר, במקום להתייחס לזמן כרצף לינארי שאני צריכה לחלק בין אנשים שונים, אז להביא את כולם באותו הזמן לאותו המרחב ולהתנהל יחד בתוכו בלי גבולות קשיחים".
"מונוגמיה זה קל וזה נוח. אני לא מזלזל בזה, אבל זה לחיות לפי איזושהי תבנית שהחברה מכירה ותומכת בה", אומר אביב. "החברה מכירה רק בבן או בת זוג אחד או אחת כל הזמן, ובמובן הזה, סגנון החיים שבחרתי הוא אחר ומורכב יותר". שיר מעידה כי המעבר לבית משותף אילץ אותה ואת אביב לעבור תהליך לא פשוט, של שינוי ממערכת יחסים שבה הם הזוג הראשי ומערכות היחסים האחרות תופסות נפח קטן, למערכת יחסים פוליאמורית בלי הגדרות קשיחות של "ראשי" ו"משני".
"הקושי העיקרי שלי בכניסה לחמישייה היה ההרגשה שאני מאבד זמן עם שיר", מודה אביב. "הפחד השני היה בנוגע לפרטיות שלי ולמרחב שהוא רק שלי. הקשיים האלה צפו די בהתחלה, אבל גם שיר וגם שאר הגוש עזרו לי כבר בתחילת הדרך להוריד את הפחדים האלו ולאפשר לי לעשות מה שיעזור לי להרגיש כמה שיותר נוח עם המעבר".
ואין קנאה בכלל?
"קנאה זה משהו לגיטימי לחוות", עונה אביב. "אם כרגע אני רוצה משהו ואני לא מקבל אותו, ברור שאני אקנא. אבל כאן נכנסת גם השאלה של איך אני מתמודד עם זה. יש בדידות רגעית, אבל במקום לשקוע בה, אני יכול לנצל אותה כדי לעשות משהו עבור עצמי שתכננתי לעשות ולא מצאתי את הזמן הפנוי לכך. בסופו של דבר, רצון של אהובה להיות עם מישהו אחר לא מוריד מאיכות הקשר שלנו, אלא פשוט אומר שכרגע היא רוצה לעשות משהו אחר. זה היה נכון גם אם היא הייתה רוצה לבלות עם 'סתם' חברה".
אין רגעים שבהם היית מעדיף להיות בקשר מונוגמי?
"התהיות עולות לפעמים, בדרך כלל ברגעים של קושי או של שיברון לב, כשקשר אחר נגמר. או כשיש המון דרמה שלא בהכרח קשורה אליי. אבל בתכלס", הוא אומר, "גם בזוגיות מונוגמית יש קשיים ושברונות לב לפעמים. ומעבר ליופי שבמערך התמיכה שיש לנו כאן, לא הייתי מוותר לרגע על כמות האהבה שיש לי בהענקה וקבלה מכל כך הרבה כיוונים. אז קשה לפעמים, אבל זה לגמרי שווה את זה. אני מרגיש שהתפתחתי המון בתור בן אדם. באמפתיה שלי ובהבנה שלי של קשרים. התפתחתי ביכולת שלי לתת ללא ציפייה לקבל, וגם בקבלה של אחרים והקשיים שלהם וההתנהגויות שלהם".
"המשמעות של מתירנות מינית - היא לא שעושים מין עם כולם בכוח ובלי הבחנה", מחדדת שיר. "אלא שלכל אחד יש את החופש לבטא את הרצונות והתשוקות שלו בצורה אותנטית ובלי לחוות מול זה ביקורת או שיפוטיות, ולקבל עבורם מענה ממי שמעוניין בכך, ברצון ובהסכמה מלאה. כולנו נמשכים תמיד ליותר מבנאדם אחד, אבל התרבות שלנו מספרת לנו שהמשיכה הזו היא דבר שצריך לרסן ולדכא. למה? אם האנשים שבחרתי בהם מודעים לכך שאהבתי לאחרים לא באה על חשבון האהבה כלפיהם, אז במי זה פוגע?"
מיטת כרבולים ענקית
ואם תהיתם איך הם מנהלים את סידורי השינה, התשובה היא שהם פשוט לא מנהלים כאלה. "אין לו"ז או סידור טכני לזה. זה תלוי במצב רוח ובמה זורם לך מתי ועם מי. אנחנו פשוט חיים ביחד", מסביר רועי. "וכן, יש חששות ולבטים שמישהו יפגע לפעמים, אבל מה שחשוב הוא לדבר על זה. כי אם אתה שומר הכל בפנים ורק דואג כל הזמן שאולי יפגעו בך או יעזבו אותך, אז אתה מגדיל את הסיכוי שמשהו כזה יקרה. במקום זה למה פשוט לא לחיות את הרגע, וליהנות מהאהבה?"
"את החלל הגדול והמשותף שבבית מסורתי היה משמש כסלון, בנינו כ'כאדל פאדל'", מוסיפה שיר. "זאת בעצם מיטת כרבולים ענקית, שיכולים לישון בה ביחד הרבה אנשים. בנוסף יש בבית מספר חדרי שינה, שאת אחד מהם הפכנו למשרד ביתי. במקור, חדרי השינה היו כולם לשימוש קולקטיבי, כלומר חדרים פרטיים שמי שמעוניין בסביבה שקטה ואינטימית יותר יכול להשתמש בהם לפי הצורך. סוג של Time Sharing, מתוך הבנה שלרובנו אין צורך במרחב פיזי שיוגדר כ'שייך' למישהו מאיתנו כל הזמן, אלא רק צורך להשתמש במרחב כזה מדי פעם כשרוצים או צריכים שקט ואינטימיות".
"זוהי תפיסה שהרגישה לנו נכונה יותר, לא רק למבנה הפלואידי של מארג מערכות היחסים בינינו, אלא גם לתפיסת העולם המקיימת, לצמצום של משאבים מיותרים ושימוש משותף וחסכוני במשאבים הקיימים. בפועל, עם הזמן והתעצבות החיים בבית לפי המציאות ולא רק לפי התפיסה האידאלית שנכנסנו איתה, הבנו שיש בינינו כאלה שיש להם יותר צורך במרחב פרטי בתוך הבית, ואחד מחדרי השינה הפך בהדרגה לחדר שבו לנה יעל, שהצטרפה לקומונה לאחרונה. ביתר מרחבי השינה – השימוש הוא לפי החשק והוא משתנה מלילה ללילה. ועדיין, לאורך הזמן כל אחד מצא לעצמו את הפינה או הפינות בבית ואת האנשים הספציפיים שאיתם הוא מרגיש יותר בנוח ללכת לישון בלילה".
איך מתנהלת מערכת יחסים כשיש חמישה אנשים? רועי מסביר שזה בדרך כלל מתחלק לזוגות. "אני עם מיכל, אני עם שיר, מיכל עם עופר, עופר עם שיר… לכל אחד יש כמה בני זוג בתוך הבית. גם אם אין לי מערכת יחסים רומנטית או מינית עם אף אחד מהגברים, אז יש לי איתם מערכת יחסים של חברות ואהבה, הם המשפחה שלי", הוא אומר.
"זה לא היצר המיני, זאת החירות האישית"
"יש מן הנחה שהבחירה באורח חיים כשלנו מונעת מתוך יצר מיני מוגבר ובלתי ניתן לריסון", מצהירה שיר. "וזה לא נכון. הבסיס, לפחות בשבילי, הוא פשוט הרצון בחופש. אני רוצה את החירות האישית לבחור מה שמדויק לי ולא שמתאים לסט ערכים חיצוניים. הרי אם זה ברור לנו שלא אמורים לקבוע לנו במה לעבוד, מה ללמוד או את מי לאהוב, למה שיקבעו לנו כמה אנשים אנו יכולים לאהוב? וכן, זה מייצר סביבה שבה יש יותר מודעות והקפדה על מרחב בטוח וגבולות אישיים כי אנחנו מתאמצים ליצור אותה ככה. הרי אם אני רוצה מרחב כזה בשביל עצמי, שלא אקבל בו ביקורת או שיפוטיות לגבי מי שאני, אז אני גם נותנת אותו לאחר".
"בקהילות שבהן מתעסקים במיניות, מדברים על דברים שהם טאבו במקומות אחרים", מסביר רועי. "יש יותר תקשורת, יש דגש על ביטחון ועל גבולות, ולכן יש הרבה פחות תרבות אונס ופגיעות והרבה יותר אמפתיה והקשבה". "עם זאת, ברור שגם בקהילה הזו יש הטרדות ופגיעות", מסייג אביב. "כמו בכל מקום של אינטראקציה בין בני אדם ופוטנציאל לחציית גבולות, אבל היתרון בקהילה שבה אני חי נובע מכך שיש הרבה יותר תקשורת על הכל, כי חייבים לתקשר כדי להצליח לנהל כמה קשרים במקביל".
ואיך אנשים מגיבים לאורח החיים שלהם? אביב טוען שהסטיגמות עדיין קיימות, ושאנשים תמיד פוחדים ודוחים דברים שהם לא מבינים בהם. "המון פעמים זה מפחד. כאילו שאם אני ביחסים פתוחים, אז גם הם חייבים להיות, ואז הם משליכים את כל הפחדים שלהם מהסיטואציה הזאת עליי. אבל אני מניח שזה נובע בעיקר מאי-ידיעה. רואים את זה גם ביחס של אנשים לקהילה הגאה. איזשהו פחד שאם גבר נמשך לגברים אחרים, אז ברור שהוא יתחיל עם כל גבר אחר ויטריד אותו. אני אומר, תרגיעי, חמודה, כי זה לא עובד ככה".
"אנשים בסופו של דבר מורגלים לדברים מאוד מסוימים ומחונכים אליהם מגיל צעיר, ופתאום כשבאים אנשים ושוברים להם את התבנית, זה מרסק להם איזושהי אחיזה במציאות, וזה מפחיד. שינוי זה לא קל וזה לרוב מפחיד, ופחד מוציא מאנשים התנהגויות מוזרות לפעמים".
כשאני שואלת אותם על ילדים, החמישייה משיבים שהם לא מעוניינים, ושהם מעדיפים להשקיע את כוחותיהם ב"לעשות טוב לעולם דרך הגשמה עצמית". "אני רוצה שאנשים שאני אוהבת יהיו מאושרים ויוכלו לעשות בעולם מה שמרגיש להם נכון ונעים בלי לחוות על כך רגשות אשמה, תסכול או כעס", מסכמת שיר. "אין לי מושג מה יהיה בעתיד. לפני חמש שנים לא היה לי מושג שככה יראו החיים שלי היום. לפני שנה לא היה לי מושג שככה יראו החיים שלי היום. אני יכולה רק לקוות שאוכל להמשיך להיות קשובה לעצמי, ושנמשיך להיות מוקפים במי שמעודד אותנו לעשות רק מה שטוב לנו".
