זכרון קברים
טשרנחובסקי, אריק אינשטיין, שושנה דמארי: ביקור לילי בבית הקברות בטרומפלדור מגלה אנדרטה לתל אביב של פעם
סבא שלי חגג 87 בתחילת ספטמבר, ואילו תל אביב, העיר שבה נולד, תחגוג 110 בתחילת אפריל. אם לא תתרחש קטסטרופה יוצאת דופן כגון חורבן, צונאמי או הפיכה אלימה של קורקינטים בעלי בינה מלאכותית, סבא שלי גם ימות בה. בינתיים הוא חי. למרות גילו המופלג, מוחו צלול כמו הים הנשקף ממרפסתו שבשנות ה־90 קרסה לאחר שנים שבהן הלחות והמלח נגסו אט־אט ופוררו את יסודותיה, עד שהתמוטטה על בית הקפה בקומת הקרקע שבנס היה שומם ואיש לא נפצע או נהרג.
לפני כמה שנים שופץ הבניין שבו סבא שלי נולד והתגורר כל חייו, למעט גלות קצרה בצפון הישן בין גירושין לחתונה שנייה. שנים רבות חלפו מאז, וכעת שב לבית הוריו ונעוריו, שם נפגשנו קומץ משפחתי מפורר. מלבד סבא שלי ואשתו השנייה כלל הקומץ את אבא שלי ואשתו השלישית ואת רינה, בת דודתו האלמנה של סבא שלי, ואותי.
המפגש נערך במוצאי שבת, אולי השעה הקשה ביותר בשבוע לנפש האדם כי היא מאגדת שני יסודות מערערים: דמדומים מבעיתים של סוף יום ואימה משתקת מפתחו של שבוע חדש. אין אירוע הולם יותר לשעה מדכאת זו מחגיגת יום הולדת מסורתית של משפחת שיק הכוללת קפה, עוגה ושתיקה מעיקה.
"בעצם אף פעם לא גרת מחוץ מתל אביב, נכון?", שאלתי את סבא בניסיון למלא את הדממה מעוררת החרדה. "נו מה יש לצאת, זו העיר הכי נחמדה בעולם". חייכתי למשמע התיאור של תל אביב, סבא שלי חייך אליי חזרה — לא הייתי בטוח אם החיוך נבע מחיבה או מפאת הסוכר שהשתולל בדמו בעוד אשתו מנסה להרחיק ממנו ללא הצלחה את תבנית העוגה. כעבור רגע נפלו פניו והוא אמר כמעט לעצמו, "כל המשפחה קבורה בטרומפלדור, ולי אין מקום. רק אני אצטרך להיקבר בפריפריה כמו איזה שמוק".
.jpg "(מערכת בלייזר)")
בית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב מתפקד כהר הזיתים של גוש דן. הוא הוקם ב־1902 עבור הקורבנות היהודים של מגפת הכולרה שפשטה ביפו. שש שנים לאחר מכן הוקמה תל אביב, שלמעשה נבנתה סביבו. כבר ב־1939 הגיע בית הקברות לתפוסה מלאה, ומאז נקברים בו רק בעלי ממון וידוענים. היום חלקת קבר בטרומפלדור מתומחרת בכמאה אלף שקל, וגם אז אתה צריך להיות שם שראוי להיחרט על מצבה בעיר הלבנה.
גם במובן הזה הקדים בית הקברות את העיר העוטפת אותו, ונהיה אקסקלוסיבי, מיתי ובלתי מושג זמן רב לפני שתל אביב נעשתה עיר לעשירים בלבד. שלא כמו תל אביב שמפאת צפיפות עוברת תהליך מואץ של בנייה לגובה, בבית הקברות טרומפלדור אין קבורה בקומות. על שטח של 10.5 דונם מפוזרות כ־5,000 מצבות בכאוטיות אסתטית ומעמדית: סופרים ואנשי תרבות; קורבנות כולרה ופרעות; דמויות ידועות בתולדות העיר והישוב, ו־80 קברי גלמודים.
בית הקברות בטרומפלדור הוא גם המאוזוליאום המשפחתי שלנו. קבורים פה 15 מאבותיי ומבני משפחתי: מאמא של סבתא של סבא שלי, יוכבד בובא מושלי שנפטרה ב־1887, ועד סבא רבא שלי, שמואל שיק, שחזה את התמוטטות מרפסת ביתו. בכל פעם שביקרנו אותו סיפר את אותה בדיחת מוסר השכל שהוסוותה כחלום חוזר שבו הוא ואבא שלי יושבים במרפסת שקורסת פתאום והם נופלים לתוך שתי חביות — אבא שלי לחבית מלאה בחרא והוא לחבית מלאה בדבש. כדי להתנקות, סבא רבא שלי מציע שילקקו זה את זה ומתחיל ללקק את החרא מאבא שלי שמלקק ממנו את הדבש. אהבתי את סבא רבא שלי שנח היום לצד גרושתו, מרחק ארבע מצבות מאריק איינשטיין ובתצפית נוחה על מאיר וצינה דיזנגוף.
אני נצר למשפחת נאמן, אחת מ־66 המשפחות המייסדות של תל אביב שרבים מצאצאיה הותירו חותם כביר על תולדות הישוב וכעת קבורים בטרומפלדור. כמו יזהר הררי, מחותמי מגילת העצמאות; בן דוד של סבא שלי יובל נאמן, חתן פרס ישראל ושר המדע, האנרגיה והתשתיות לשעבר; אחותו רות בן ישראל, אשת אשכולות וכלת פרס ישראל למשפט, עודנה בחיים אבל שלא כמו סבא שלי, מקומה בבית הקברות מובטח לצד בעלה, חבר הכנסת לשעבר גדעון בן ישראל ז"ל. למרות שזה לא נהוג, רות, הידועה כאדם פרקטי במיוחד, חרטה את שמה על המצבה הזוגית מבעוד מועד. לפני כמה שנים ראתה סטודנט שלה לשעבר וניגשה לומר שלום. הסטודנט הסתובב, נבהל, החוויר וצווח בהתרגשות: "רותי, את חיה! הייתי בטרומפלדור וראיתי אותך שם! הייתי בטוח שאת מתה!".
בעוד סבא שלי הטביע בעוגה המתוקה את יגונו על עתידו להיקבר בערי החושך שמחוץ לתל אביב, התפתחה שיחה מז'אנר ה"פיצוחים" על אלה שכן זכו להיקבר בטרומפלדור. בעזרתה של רינה, בת דודתו של סבא שלי ומסד הנתונים המשפחתי (וחובבת קישים מושבעת), ערכתי רשימה של קרובי המשפחה ומיקומם המשוער בבית הקברות. למחרת עליתי על האופניים ונסעתי לטיול שורשים, עשר דקות מביתי, לבקר בקברים ואולי על הדרך למצוא חלקה לסבא.
החום המהביל של שעות היום הבהיל אותי והוביל להחלטה לצאת למסע עם רדת החשכה, בלי לדעת אם בית הקברות פתוח. הגעתי ב־20:00. על שלט הכניסה נרשם שבית הקברות נסגר ב־19:00, אבל השער היה פתוח ונתן את התחושה ששכחו לנעול אותו. זה רק הגיוני שבתל אביב גם בית קברות יהיה ללא הפסקה. נכנסתי פנימה נינוח. מעולם לא פחדתי מבתי קברות או מרוחות רפאים. הדבר היחיד שמפחיד בתחיית המתים הוא פיצוץ האוכלוסין הצפוי.
מלבד רחבת הכניסה ושורת המצבות הצמודה לחומה הפונה לרחוב, בית הקברות היה חשוך לגמרי. למזלי, התייצבו לצדי ירח מלא, אפליקציית פנס ואותיות הניאון "אנקורי" מבית הספר הסמוך שבו אבא שלי לא סיים בגרות. סטיתי מהדרך הראשית אל השבילים שבין הקברים. השבילים היו כל כך צרים עד שנאלצתי להמיר את פעולת ההליכה בדילוגים מגושמים כדי לא לדרוך על מצבות. בדיוק כמו המדרכות הצרות והחסומות בחלקים גדולים כל כך מהעיר הזאת שמכריחים אותך ללכת על הכביש.
ככל שהעמקתי בסבך המצבות הצפוף החל שאון האוטובוסים והרכבים לגווע. איתו נעלמה תאורת הרחוב הכתומה והתל אביבית כל כך שכמו נבלמה בחומת בית הקברות והוחלפה בכחלחלות שחורה וקדומה. החלטתי להתחיל מקברה של יוכבד בובא מושלי, שנולדה בצפת — וגם התייתמה בה, כשרעידת אדמה זעזעה את העיר, החריבה אותה עד היסוד וגבתה את חייהם של 1,800 מתושביה, ביניהם הוריה של יוכבד שנקברו חיים תחת ההריסות ושברי הבטון, שדמו בוודאי למצבות המנותצות והמוזנחות שהארתי עליהן בפנס הטלפון.
.jpg "(מערכת בלייזר)")
חלק מהמצבות כוסו בעלי שלכת וחלק בצואת יונים ובפירות פיקוס חומים שנקרשו בין הסדקים שמקקי ענק וחיפושיות זבל זחלו מתוכם. על חלקן נמנמו חתולי עלמין אדישים ולצדן ניצב פח "צפרדע" ירוק מפלסטיק. בין מצבות מפוארות יותר ומתפוררות פחות שכנו מצבות בטון חשוף פשוטות עם הכיתוב "גלמוד". אחד הגלמודים האלה שכב בסמוך ל"בתולה מהוללת", מה שהעציב אותי מאוד. לו היו מכירים בחייהם, במותם היו נחסכים מהם שמות התואר המבזים שכעת דבקו בהם לנצח. הרהרתי רבות על הבתולה המהוללת ובעיקר על הוריה. האם זו הייתה מוסכמה חברתית להנציח את בתך בכינוי כה קתולי או שזו נחמה של הורים שמרנים במיוחד שאמרו לעצמם, "אולי הבת שלנו מתה, אבל לפחות אף אחד לא הספיק לתקוע אותה".
כינויים נוספים שנתקלתי בהם היו "הזקן הכשר" (כמו מוצר שפג תוקפו, האם בגיל מסוים יהודתך פגה?) ו"אשת הסוחר המהולל" (שגם במותה לא ניתנה לה הזדמנות להיות אדם בפני עצמה). מצבה שנגעה ללבי במיוחד נשאה את השם "שינה טרופין". שזה שם בעייתי כשמגיעים למנוחת עולמים.
החיפושים הובילו אותי לקצה המזרחי של בית הקברות. שם, בשורה האחרונה, נטמן שמעון רוקח שבחייו כונה השיח', ואילו עכשיו נסתתרה מצבתו תחת שיח בוגונביליה קוצני ומשולח רסן. אותו שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק, כבר זכה בימי חייו להפוך לרחוב רוקח. בבית מספר 22 התגוררה משפחת מושלי, שכללה את אבי המשפחה זרח, אבא של סבתא של סבא שלי, ממייסדי נווה צדק ושען ידוע שהתקין את השעונים במגדל השעון ביפו; אשתו, יוכבד בובא היתומה מצפת; וארבעת ילדיהם — יעקב, מרדכי, אסתר ושרה מושלי, לימים סבתא רבתא של סבא שלי, שבגיל 15 כפתה עליה יוכבד אמה להינשא לבן דודה האברך.
ביום שישי ה־13 באוקטובר 1887 נערכה מסיבת האירוסין של שרה בבית המשפחה ברחוב רוקח שאליו הגיעו כל תושבי נווה צדק לחגוג, לאכול ולהשתכר. יוכבד בובא עמלה במטבח על מטעמים וטבחה בקרפיונים חיים, כשפתאום התמוטטה והתעלפה על הרצפה, לצדה שכב קרפיון מפרפר והמום. מהומה פרצה. זרח מושלי ניסה לשמור על קור רוח ושלח את הרוקח השכונתי שהיה שיכור ונטול דיפלומה, לרוץ ולהביא תרופה.
הרוקח דידה לבית המרקחת, חזר מתנשף והשקה את יוכבד בתרופה שגרמה לה להשתנק עד שחדלה מלנשום, בעוד הקרפיון, שחייו ניצלו לעת עתה, המשיך לפרפר לצד גופתה הטרייה. היה זה יום שישי בצהריים, כך שצריך היה לקבור את יוכבד בובא מיד, בטרם תיכנס השבת. מסיבת האירוסין הפכה ללוויה, ויוכבד נקברה בבית העלמין היהודי ביפו, 15 שנים בטרם הוקם בית הקברות טרומפלדור שבו התהלכתי אבוד יותר מלשעה בלי שאמצא את הקבר.
בטרומפלדור יש קברים שאי אפשר להגיע אליהם בלי לדרוך על קבר אחר. אם בתחילת הסיור רחשתי כבוד למצבות וניסיתי לדלג ביניהן, כעת איבדתי סבלנות ודרכתי עליהן בנחישות עילגת, דומה לאופן שבו דרך על הכוס בן דודה האברך של שרה מושלי תחת חופתם בבית הכנסת ניסן ב"ק בירושלים, שאליו עלתה משפחת מושלי בשיירת גמלים כדי לחתן את שרה בת ה־15, שאולי קיוותה כי מותה הטראגי של אמה שאירע רק לפני כמה חודשים, יגאל אותה משידוך העריות הכפוי.
אך לחץ של אם החתן שהייתה גם דודה של שרה ניפץ את תקוותה של שרה. לאחר החופה היא הובלה לחדר ההתייחדות, שם התכונן בן דודה/בעלה לבתק את בתוליה של שרה ולצאת אל האורחים שהמתינו בצמא לראות סדין לבן מוכתם בדם. בעוד הוא פושט את בגדיו בחיפזון בתולי חסר חן, התמוטטה שרה ועשתה עצמה מעולפת ובכך שחזרה את סצנת המוות של אמה והשתמשה בה כדי להציל את חייה.
בן דודה/בעלה לא ידע מה לעשות. במכנסיים מופשלים הוא נס מהחדר להזעיק עזרה. במרווח הזמן הקצר שבו נותרה בגפה, שלפה שרה בד שחור שהסתירה תחת שמלתה הלבנה, התעטפה בו וזינקה מהחלון. כלה שמנמנה בת 15 עטופה שחורים נסה מחתונתה ברחובות החשוכים של ירושלים העתיקה. שעה קלה אחר כך הגיעה שרה לרחבה שבפאתי מגדל דוד, איפה שהיום אפשר לקנות תורמוס וכעכים. באותם ימים היה אפשר לתפוס שם חמור או גמל כמונית שירות ליפו.
שרה שלפה מחזייתה שק מטבעות, טיפסה על החמור וברחה לנווה צדק, בעוד שבירושלים הפכה החתונה למסע חיפושים בעקבות הכלה הסוררת ולא נמצא זכר לקיומה באף סמטה כפי שאני לא מצאתי לא אותה, לא את אמה יוכבד, ולא אף קבר משפחתי אחר.
עצרתי לנוח על ספסל. מתחתיו צמח בפראות עץ צעיר שענפיו בקעו בין המרווחים של קרשי הספסל. עץ חי צומח מתחת לעץ מת בבית קברות. התיישבתי, הדלקתי סיגריה ובהיתי בחומת בית הקברות. נזכרתי שכילד חשבתי שהיא הכותל המערבי ואפילו טמנתי בה פתק ("הלוואי שעוזי חיטמן ייקח אותי ל'חלום עליכם'"). אבל זו הייתה חומה מאבני כורכר פשוטות שנבנתה בימי המנדט הבריטי — אותו מנדט שבקיץ 1916 איים לכבוש מהטורקים את פלסטינה־א"י ואוניות הצי שלו התקרבו ליפו והרעישו את נמלה. הטורקים חששו לריבונותם והחליטו להפוך את בית העלמין היהודי ביפו לעמדת תותחים וציוו על היהודים לפנות את מתיהם מבית הקברות תוך יממה.
29 שנים אחרי מותה, ארבה סכנה למנוחתה של יוכבד בובא שמתה במסיבת האירוסין של בתה שרה שברחה מחתונתה ושנים רבות כונתה בלעג "הכלה הפגומה" ולמרות המוסכמות החברתיות הנוקשות סלח לה אביה זרח, מחל על כבודו ונלחם למענה על גט. שלוש שנים לאחר מכן התחתנה שרה עם אבא נאמן, סבא של סבא שלי, שאהב את שרה בכל נפשו ובאותו קיץ 1916 התגייס למענה להעביר דירה את קברה של אמה, יוכבד בובא.
יחד עם שני בניו הוא פתח את קברה של יוכבד והזדעזע: השלד לא שכב במאונך אלא היה מכווץ. עצמות ידיה נשלחו כלפי מעלה, קרעו את בד התכריכים שבו נעטפה ומפרקי אצבעותיה בקעו דרכו. מתברר שיוכבד לא מתה במסיבת האירוסין של בתה, רק איבדה את ההכרה. הדיאגנוזה של הרוקח השיכור והבהלה מכניסת השבת גרמו לכך שהיא נקברה בעודה בחיים, ממש כמו הוריה שנקברו חיים תחת הריסות העיר צפת.
אבא נאמן ושני בניו התעשתו והעמיסו על גבם את שלדה הרדוף והכפוף ואת מצבתה של יוכבד והלכו בחולות עד שהגיעו לבית הקברות החדש, שם קברו אותה. כעבור כמה ימים התקין אבא גדר מתכת סביב קברה של יוכבד. בזמנו בית הקברות היה נטול חומה, ואבא נאמן היה אדם מאמין שידע שיש לקבור את המתים בשטח מתוחם. ואולי היה זה רק תירוץ לחשש שיוכבד עוד עלולה לברוח מקברה — אך כך או אחרת בכל בית הקברות יש רק שלוש מצבות מוקפות גדר מתכת, וחלפו יותר משעתיים מאז הגעתי ועדיין לא הצלחתי לאתר אפילו קבר משפחתי ארור אחד.
.jpg "(מערכת בלייזר)")
חזרתי לרחבה הראשית והצתתי עוד סיגריה. החלטתי לצלם בטלפון למזכרת את המצבה של "שינה טרופין" וללכת הביתה. ערכתי סיבוב אחרון בבית הקברות ונפרדתי מביאליק ואחד העם, ומאריק איינשטיין ומאפרים קישון ושושנה דמארי ומדיזנגוף ונמיר וארלוזורוב ומפרץ חיות ונורדאו וברנר ומשינקין ומכל שמות הרחובות שאני צועד בהם כל חיי. רק את מצבתה של שינה טרופין לא מצאתי וזה הטריף אותי.
התחלתי לאבד סבלנות ורצתי על המצבות, דורך באמוק על גלמודים ובתולות מהוללות, מבריח מדרכי חיפושיות, מקקים וכל יצור חי בבית הקברות. לא יכול להיות שהמצאתי את שינה טרופין, לא יכול להיות, התחלתי למלמל בעודי נהפך בהליך מזורז ולא מודע למשוגע הלילי של בית הקברות. חתול מטונף ליקק את אשכיו מולי ותקע בי מבט מתנשא. החלטתי ללכת ולא לחזור כשפתאום הופיעה מולי מצבה מגודרת מתכת. התקרבתי בחשדנות, טאטאתי בידיי את עלי השלכת ואת צואת היונים היבשה מהמצבה. זו הייתה יוכבד בובא.
הפניתי מבט שמאלה, וקברו של בעלה, זרח מושלי, נגלה לעיניי. המשכתי ללכת. כולם היו שם כאילו עד עכשיו התחבאו ופתאום החליטו לבקוע מהאדמה. שרה מושלי נאמן ובעלה אבא נאמן, יובל נאמן ויזהר הררי וחיים הררי ודודה דינה וגדעון בן ישראל והמצבה שהכינה לעצמה מראש רות בן ישראל שהבעיתה את הסטודנט שלה לשעבר, וסבתא וסבא רבא שלי אסתר ושמואל שיק, נביא קריסת המרפסת. כולם היו שם.
תרתי אחר אבנים להניח על קבריהם אבל מצאתי רק חתיכות כורכר ממצבות שהתפוררו לי ביד וגללי חתולים יבשים, אז גנבתי אבנים ממצבות אחרות. התיישבתי על הקבר של שמואל שיק וצפיתי בקו הרקיע של בית הקברות.
בית הקברות הזה, חשבתי, הוא בעצמו אנדרטה לתל אביב של פעם. לא פעם במובן של אחוזת בית וקפה כסית, יותר תל אביב של שנות ה־90 שגם היא בעצם כבר סופחה לפעם. תל אביב של שדרות רוטשילד מלאה חצץ וחול וקקי של כלבים וקיוסקים מאובקים שמוכרים תותית וטרופית וצנצנות מלאות מסטיקים עגולים דוחים. תל אביב של בניינים נמוכי קומה וחצרות אחוריות מוקפות צמחייה דלילה ופראית. תל אביב של קירות שפריץ מתקלפים וכורכר, תל אביב שבה יכולת להיות עני ולגור ברחוב פרישמן ולרדת בטרנינג לרחוב ולרשום במכולת. תל אביב של גלמודים שחיים חיים קטנים בהרמוניה לצד גדולי האומה ואנשי תרבות, תל אביב נחבאת אל הכלים שחיו בה אנשים שנקראו שינה טרופין שלעולם לא אדע אם התקיימה במציאות או שבדיתי אותה, אבל כך או כך, בזכותה איתרתי את קברי המשפחה.
יצאתי מבית הקברות חזרה לרחוב טרומפלדור. התאורה הכתמתמה שבה לשטוף את הרחוב, איתה חזרו שאון כלי הרכב והאוטובוסים, ביניהם אוושות של קורקינטים, בירדים וסקוטרים שפילחו את האוויר הלח. עליתי על האופניים ורכבתי על הכביש. מכונית צפרה לי ועליתי על המדרכה הצרה שנחסמה על ידי גדר אתר בנייה עשויה לוחות פח.
לפנייה לכתב/ת 
