מצב חירום אקלימי: איך נציל את עצמנו?
אנחנו יודעים מה הבעיה, אנחנו אפילו יודעים מה הפתרון - אז למה בישראל לא עושים מספיק כדי להגיע ליעדים הנמוכים שהמדינה הציבה לעצמה בצמצום פליטת גזי חממה?
רבות מדובר ומסופר בימים אלה על משבר האקלים. אנחנו כבר יודעים מה הבעיה: פליטה מואצת של גזי חממה מתהליכים מעשה ידי אדם, ובעיקר משריפת דלקים מאובנים. אנחנו מבינים מה היא גורמת: לאפקט החממה ולהתחממות הגלובלית, וכתוצאה מכך לשינויי אקלים ולהידלדלות במגוון המינים לצד פגיעה במערכות אקולוגיות. אנחנו גם יודעים מה צריך לעשות: להפחית את פליטות גזי החממה מעשה ידי אדם, ובכמה: הפחתה של כ-50% מהפליטות הגלובליות עד לשנת 2050 יחסית לשנת 2010, כפי שהציבו יעדי הסכם האקלים בפריז.
אפילו ה"איך" ברור: מעבר לאנרגיות מתחדשות - אנרגיית שמש, רוח ומים, וגם אנרגיה גרעינית, עם כל הוויכוחים בנושא, התייעלות אנרגטית במבנים ובתעשייה, והפחתת צריכת המזון מהחי ובזבוז המזון. ולמרות שאף אחד לא מדבר באופן רשמי על הגבלת הילודה, ברור לכל שנוכח גידול האוכלוסין והעלייה באיכות החיים, שמובילים לעלייה בצריכה של מים, מזון, אנרגיה ומגוון מוצרים, יש לקצץ יותר פליטות.
מה בכל זאת חסר? היישום. כן, למרות ההבנות וההסכמים, הדו"חות הבינלאומיים ואזהרות המדענים, פליטות גזי החממה ברחבי העולם ממשיכות לעלות. זו הסיבה שרבים מארגוני הסביבה, ובראשם ארגון המרד בהכחדה, קוראים למדינות בעולם לומר את האמת לציבור, לדבר בעובדות ובמספרים ולעבור מדיבורים למעשים. כאשר הדרישה היא להכריז על מצב חירום אקלימי, ולקבוע מדיניות, רגולציה וצעדים קונקרטיים על מנת להאט את ההתחממות, לרבות תקציבים ולוח זמנים.
כחלק מההתחייבות של מדינות העולם בפסגת האקלים בפריז בדצמבר 2015, הן נדרשו להעביר עד לשנת 2020 תוכנית מפורטת למעבר לכלכלה דלת פחמן עד לשנת 2050, כלכלה המבוססת על מקורות אנרגיה מתחדשים ועל תהליכים יעילים אנרגטית. יתרה מכך, דו"חות מקצועיים שונים ומדינות שונות מתייחסים לאחרונה יותר ויותר למושג של אפס פליטות פחמן, וכדי להגיע אליו, לא מספיק לעבור למקורות אנרגיה מתחדשים ולהתייעל, צריך גם להפעיל אמצעים לקיבוע ואחסון גזי חממה, מייעור מאסיבי ועד הפרדת גזי חממה מהאטמוספירה ואחסון שלהם בתת הקרקע.
ומה אצלנו?
מדינת ישראל אמנם מכירה במשבר האקלים ובצורך להפחית פליטות, אולם משבר האקלים כלל לא נמצא בשיח הפוליטי בארץ. המדינה גם הציבה יעדי הפחתה לשנת 2030: צמצום צריכת החשמל בשיעור של 17% לפחות, ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בשיעור של 17% לפחות והפחתת היקף הנסועה הפרטית בשיעור של 20%. היא אף עיגנה את ההתחייבויות הבינלאומיות בהחלטות ממשלה, והכינה שורה לא מבוטלת של תוכניות מפורטות להפחתה בתחומים שונים. ובכל זאת כבר עתה ברור שלא רק שהיעדים הם יעדים נמוכים מאוד, גם קצב ההתקדמות של התוכניות השונות איטי, כך שאם לא נעשה משהו, ועכשיו, לא נעמוד אפילו ביעדים אלה.
אם נבחן את מצאי הפליטות של מדינת ישראל נראה כי אנחנו פולטים כ-80 מיליון טונות גזי חממה בשנה, מספר קטן יחסית לפליטות הגלובליות, מפאת גודלה וגודל אוכלוסייתה של המדינה. אך בהשוואה של הפליטות לנפש, מדובר בכ-9 טון לנפש בישראל, נכון לשנת 2017, מספר שגבוהה ממרבית מדינות מערב אירופה, אך נמוך מארה"ב. עיקר פליטות גזי החממה בישראל הן של פחמן דו-חמצני (כ-83%) ומתאן (כ-10%) והיתר של חנקן תת-חמצני ותרכובות פלואר למיניהן.
החלוקה של הפליטות לפי מגזרים מראה כי עיקר הפליטות משויכות לשריפת דלקים (כ-83%) ובעיקר בתחנות כוח לייצור חשמל (כ-48%), במגזר התחבורה (כ-22%) ובמגזר התעשייתי ובמבנים (כ-13%). יתרת הפליטות משויכת לפליטות מהתעשייה, בעיקר בייצור מלט וסיד, למגזר החקלאות ולפירוק של חומר אורגאני בפסולת מוצקה ובשפכים.
התוכנית העיקרית של מדינת ישראל להפחתת פליטות ועמידה ביעדים שאליהם התחייבה בהסכם פריז היא מעבר מפחם לגז טבעי, מעבר שחותך את הפליטות לקוט"ש ב-50% ואפילו יותר. כל זאת נוכח מרבצי הגז שנמצאו לחופי ישראל. כמו כן, הבשלה של פרויקטים של אנרגיה מתחדשת, ובעיקר אנרגיה סולארית, אמורים לקרב את המדינה ליעד של 10% יצור חשמל מאנרגיות מתחדשות בשנת 2020. דרך אגב, צעדים אלה הובילו לכך שחרף גידול האוכלוסין והעלייה בצריכת החשמל, סך פליטות גזי החממה בישראל לא השתנה רבות בשנים האחרונות, אך הפליטות לנפש ירדו. אולם היעד לשנת 2030, 7.7 טונות לנפש, רחוק מאוד.
בנוסף למעבר לגז טבעי, המדינה החליטה להשקיע גם בהתייעלות אנרגטית במבנים, תחילה גדולים ותעשייתיים ואחר כך קטנים יותר, ואף הקצתה לכך תקציבים שנעצרו בדרך. לפי דו"ח המעקב של ועדת ההיגוי הבינמשרדית בנוגע ליישום התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה לשנים 2017-2016, ישראל צפויה להגיע ל-7% התייעלות אנרגטית ב-2030, לעומת יעד של 17%. גם יעד התחבורה טרם קודם, ולפי יעדי משק האנרגיה לשנת 2030, שפרסם משרד האנרגיה, רק אז יחל מעבר לכלי רכב חשמליים, כלומר שבשנת 2050 מרבית צריכת האנרגיה לחשמל ותחבורה תהיינה מבוססות על גז טבעי.
איך מגיעים ליעדים?
אז מה צריך לעשות כדי לעמוד בכל זאת ביעדים הזעומים שהתחייבנו אליהם לשנת 2030 ולהתקדם לכלכלה דלת פחמן בשנת 2050? עזבו אתכם רגע מחקיקה ומרגולציה, שהם תהליכים ארוכים שמצריכים פיקוח ואכיפה. גם הטלת מס פחמן או תמריצים ותעריפים דיפרנציאלים, לא ישנו את העובדה הבסיסית והפשוטה, מדינת ישראל "שמה את כל הביצים בסל אחד", סל הגז הטבעי, ובמקום שהגז הטבעי יהיה שלב מעבר מפחם מזהם ופולט גזי חממה לאנרגיה מתחדשת ובעיקר לאנרגיה סולארית, אנחנו הולכים להישאר איתו הרבה שנים.
כל זאת, כאשר הטכנולוגיות להפקת אנרגיה מהשמש ולאגירה של אנרגית שמש כבר מפותחות דיין ומאפשרות אמינות וזמינות למשק החשמל המקומי, והעלויות של אנרגיה מתחדשת יורדות כל הזמן. וכמובן, שמעבר לאנרגיה סולארית לייצור חשמל ואחר כך גם להנעת תחבורה, יפחית משמעותית את זיהום האוויר בישראל ואת התמותה הנגרמת כתוצאה מזיהום זה.
דו"חות שונים שפורסמו לאורך השנים הצביעו על היכולת להגיע למספרים משמעותיים יותר של אנרגיה מתחדשת בישראל, ועל הכדאיות הכלכלית של מעבר זה. דו"ח מקיף של הפורום הישראלי לאנרגיה, שהוכן לקראת פסגת פריז, הראה כי ניתן להגיע לכ-80% ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בשנת 2040, בעיקר אנרגיה סולארית על גגות (45%) ועל היבשה (21%) והיתר מאנרגית רוח ביבשה (9%) ובים (6%) ואנרגיה משריפת פסולת (כ-3%) ואפילו מגלי ים (1%). דו"ח נוסף, של החברה להגנת הטבע, הציג לאחרונה כי ניתן יהיה בשנת 2030 לייצר כ-30% מהחשמל מגגות סולאריים.
ואיפה אנחנו, האזרחים? לאחרונה, יותר ויותר אזרחים במדינת ישראל מוחים נגד הכוונה להקים אסדות להפקת גז טבעי בקרבת החופים, לרבות הובלה ואגירה של תוצר הלוואי של הגז, קונדנסט (דלק נוזלי), ותחנות כוח מונעות גז ביבשה, עם גיבוי של סולר, שמצריך הולכה ואגירה.
התושבים חוששים מזיהום אוויר ומקורות מים, אבל גם מאמצים את הטיעון האקלימי כחלק מהמחאה ברחובות ובבתי המשפט. אך כל אלה לא מספיקים, כיוון שכל אחת ואחד מאיתנו צריך לצאת לרחובות ולקרוא למדינה להכריז על מצב חירום אקלימי, ולדרוש ממנה להתחיל ומיד ביישום תוכנית להפחתת פליטות גזי חממה ומעבר לאנרגיות מתחדשות בישראל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
