הגיע הזמן שמישהו יגיד לוודי אלן: "מספיק!"
סרטו האחרון של וודי אלן כמעט ולא יצא להפצה אחרי שהאשמות נגדו צפו מחדש בעידן MeToo, אבל הוא היה צריך להיגנז מסיבות אחרות. ב"יום גשום בניו יורק" אלן מתאר את חיי הצעירים באופן קלישאתי ושטחי, הייצוג הנשי גובל בעלבון של ממש וניו יורק נראית חיוורת. אולי באמת די
שנת 2018 הייתה שנה מיוחדת, ללא ספק. לראשונה מאז 1981, ובפעם החמישית בסך הכל, לא נרשמה בבתי הקולנוע בכורה לסרט חדש של וודי אלן. למען הדיוק, סרט כזה דווקא היה מוכן להקרנה, אך חברת אמזון החליטה לגנוז אותו בעקבות תנועת MeToo שהציתה מחדש את הדיון על ההיסטוריה האישית של אלן: במשך שנים טענה בתו המאומצת דילן פארו, כי אביה נהג להטריד אותה מינית כשהייתה בת שבע.
אף שהדברים מעולם לא הוכחו, ואלן הכחיש אותם מכל וכל, הוא הפך באחת לפרסונה-נון-גראטה באמריקה, מה שהוביל להחלטתם של אולפני אמזון לבטל עסקה בת ארבעה סרטים עמו, ולתביעה על סך 68 מיליון דולר שהגיש אלן נגדם ועדיין נידונה בבתי המשפט. כך יצא שלראשונה בקריירה בת יותר מ-50 שנה, סרטו של אלן "יום גשום בניו יורק" (A Rainy Day in New York), לא זוכה לראות מסך באמריקה, אף שמדינות רבות באירופה, כמו גם ישראל, החליטו לממש את זכויות ההפצה שלו. שחקני הסרט, בהם טימותי שאלאמה, סלינה גומז ורבקה הול, הביעו חרטה על השתתפותם בו, ותרמו את שכרם לתנועת Time’s-Up הפועלת למען זכויות ושוויון לנשים.
סקנדל בצד, "יום גשום בניו יורק" הוא סרט שמעט מהמעורבים בו, אלן בתוכם, צריכים להתגאות בו. גניזתו, על כן בארה"ב (לפני מספר חודשים העבירה אמזון את זכויות ההפצה לידיו של אלן), רק מונעת מהצופה האמריקני לחזות בעוד שלב בדעיכתה של קריירה מפוארת. אלן ביים אמנם סרטים רעים יותר – "סלבריטי" מ-1998 הוא עדיין שיא השפל של יצירתו – אבל עבודתו הנוכחית בעיקר מעוררת חמלה. הוא מתמקד בה בחייהם של אנשים צעירים, וברור כי אין לו כל מושג איך הם חיים ומדברים. חמור מכך, הדמויות הנשיות בסרט הזה מוצגות כזונות, בוגדניות, מקור תאווה בעבור גברים מבוגרים מהן בהרבה – עד שאין מנוס מלעטות את גלימת התקינות הפוליטית ולהכריז "מספיק!"
באחת הסצינות בסרט חושפת דמות נשית פרט משמעותי מעברה באוזני דמות אחרת. אלן מנסה לגרום לנו להזדהות עם סיפורה המפתיע של הדמות הזאת, אבל הסיטואציה כה מופרכת, הפרט הוא כה משפיל, והסיפור הוא כה מביך, עד שאי אפשר שלא להתכווץ במושב. אלן מעולם לא הצטיין בהצגה של דמויות נשיות – כן, גם לא ב"אנני הול" – אבל מה שהולך בסרט הזה, ובסצינה הזו במיוחד, כבר גובל בעלבון של ממש.
גיבורו של "יום גשום" הוא צעיר העונה לשם הטעון גטסבי (שאלאמה) המלווה את חברתו (אל פאנינג) מהקולג' היוקרתי שבו הם לומדים לעיר הגדולה, שם היא אמורה לערוך ריאיון עיתונאי עם במאי סרטים נוירוטי (ליב שרייבר) לרגל יציאת סרטו החדש. גטסבי אינו חש בנוח עם משפחתו העשירה, אך הדבר אינו מפריע לו לתכנן ביקור המדיף סנוביזם תרבותי וקולינרי שקצת סותר את אופיו המרדני. כך או כך, הוא מבקש להסתיר את ביקורו הקצר בניו יורק מפני אמו (שרי ג'ונס), כדי שלא יצטרך לשעמם את עצמו במסיבה השנתית לאנשי החברה הגבוהה שהיא בדיוק עורכת.
בתחילתו של אותו יום, שני הצעירים ימצאו עצמם במסלולים מקבילים. בעוד הגבר משוטט חסר מעש בניו-יורק, נקלע לסט של סרט סטודנטים, ופוגש שם באחותה הצעירה של חברתו לשעבר (סלינה גומז) איתה הוא נאלץ להתנשק – האישה נעה ונדה בין אנשי קהילת הקולנוע שכוללת, מלבד הבמאי, גם תסריטאי שאשתו בוגדת בו (ג'וד לאו) וכוכב סרטים מקסיקני (דייגו לונה). תפקידה מסתכם בלהיות בלונדינית מטופשת שמושכת משום מה את תשומת לבם של גברים מבוגרים ממנה. מה הם מוצאים בה? נדמה שאפילו אלן לא יודע.
כל זה קורה על רקע ניו יורק גשומה, שאמורה להעניק להתרחשויות הרומנטיות-קומיות ממד מלנכולי. למרבה הצער, ויטוריו סטורארו, פעם צלם גדול באמת, אינו משכיל לחלץ מהרחובות הרטובים משהו שהוא מעבר לסתמי. לא פעם נדמה שהסיפור יכול היה בנקל לקרות בשנות ה-30 או ה-40, אך אלן אינו מתרגם את האנכרוניסטיות הזו (שדבקה גם באופן דיבורו של גטסבי) באופן מעניין במיוחד. כזה שהיה אומר משהו על דור הצעירים של המאה הנוכחית. גיבורו נע בין אתרי תרבות, תיירות ובילוי בולטים בעיר שמצטלמים בגשם מלאכותי – וזהו בערך. קשה, אגב כך, לבוא בטענות אל שאלאמה שמתקשה להתמודד ברצינות עם הדמות המלאכותית שנכתבה בעבורה.
סרט שכותרתו היא "יום גשום בניו יורק" אמור היה להיות שיר אהבה לעיר, שצילומיו של סטורארו מעצבים אותה באור אימפרסיוניסטי-לירי. כל זה לא קורה כאן. אכן, קשה לחשוב על רגע עצוב יותר מזה שבו אחד ממשורריה הקולנועיים הגדולים של ניו יורק מתקשה למצוא את המילים הנכונות כדי לתאר אותה ביום סתווי.
