30 שנה, לך תזכור: כשנבחרת ישראל שיחקה בברנקייה
המסע למשחק הטעון בקולומביה עבר בשווייץ ובמיאמי, ואילץ את מאמני הנבחרת, שניאור וגרונדמן, להיות יצירתיים. האימון במגרש הגולף, הטבח שהפך למתורגמן, התזמורת שהציקה ומשחק חייו של בוני גינצבורג. אבינעם פורת, שליח "ידיעות אחרונות" לברנקייה, משחזר
"מה, עברו כבר 30 שנה?", שואל בוני גינצבורג כשאני מעדכן אותו בנושא הכתבה. "זה נראה לי כמו אתמול. מיד נדלקים לי פלאשים מהמשחק. למשל הבעיטה החזקה של ברנרדו ראדין. עצרתי אותה ובזכותה נכנסתי מיד לעניינים", הוא משחזר.
איך שלא תסובבו את אחד המשחקים הזכורים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, היום לפני 30 שנה באצטדיון "מטרופוליטנו" הדחוס בלמעלה מ-60 אלף צופים ובאווירה דרום-אמריקנית מטורפת, גינצבורג היה המקדם הראשי לבהלת מכירת הכרטיסים לגומלין ברמת גן. ב"ידיעות אחרונות" שלמחרת המשחק הופיעה כותרת כי תוך יום אחד נמכרו 20 אלף כרטיסים. בהמשך הוכרז ש-50 אלף כרטיסים אזלו והמשחק היה סולד-אאוט כבר מספר ימים לפני קיומו.
מהאלפים השווייצרים דרך מיאמי
הקולומביאנים, שלא הכירו את ישראל קודם לכן, קבעו את המשחק בברנקייה, העיר הרביעית בגודלה במדינה, כשהם בונים על תנאי הגובה. המאמנים, יצחק שניאור ויענקל'ה גרונדמן, צמד האימון המפורסם ביותר בכדורגל הישראלי, הכינו את הנבחרת לתנאים המיוחדים. מחנה האימון שקדם למשחק התקיים לא פחות מאשר באלפים השווייצריים בעיירה דאבוס, הידועה בכנסים הכלכליים הבינלאומיים שלה. וכיאה לאזור נראו לא מעט פרות ועיזים באזור מגרש האימונים.
שניאור היה רבגוני מאוד. אחד ממאמני הכדורגל היחידים בעולם שאהב קונצרטים והיה מנוי קבוע לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. חוץ מזה, הוא היה מאוד פדנטי ורגיש לניקיון ולסדר. כשהנבחרת הגיעה אחרי טיסה מפרכת מנתב"ג לציריך ובהמשך נסעה באוטובוס, למלון, הוא מצא חתיכת לחם זרוקה במטבח. היה ברור שאחד השחקנים עשה זאת. הוא מיד כינס את הסגל ואמר להם בצורה ברורה שתהיה רמתם אשר תהיה, מי שילכלכך את הרצפה במלון – לא יהיה בנבחרת. השחקנים קלטו את המסר.
מחנה אימון שני נערך במיאמי, פלורידה, שמזג האוויר בה דמה לברנקייה. הנבחרת הגיעה מהארץ ושחקנים שכיכבו באירופה הצטרפו אליה במיאמי. אלי אוחנה כבר החזיק עם מכלן את גביע אירופה למחזיקות גביע, רוני רוזנטל נחת עם רזומה של הופעה בחצי גמר גביע אופ"א (המפעל השני בחשיבותו אז אחרי גביע האלופות) עם פ.צ ברוז', שלום תקווה היה אהוב על אוהדי סטנדרד ליאז' בזכות שליטתו המופלאה בכדור ובוני הגיע מגלזגו.
עם נחיתת הנבחרת במיאמי, במטרה למנוע בזבוז זמן מיותר, הבחינו ש.ג במגרש גולף מקומי, אחד מעשרות באזור, והורו לשחקנים לרדת לאימון שחרור. מאחר שהיה מדובר במועדון פרטי הזעיקו בעליו את המשטרה המקומית בטענה כי עלו על הדשא ללא רשות. הנהלת הנבחרת הבינה מיידית שלא מתעסקים עם משטרת מיאמי, והאימון הופסק.
הטבח, התזמורת והמסוק
היה זה מקרה נדיר כשהנבחרת צירפה טבח צמוד למחנות ולברנקייה. מלאכת הסקאוטינג לאיתור טבח מתאים ניתנה לרופא הנבחרת ד"ר מרק רוסנובסקי, שגילה במלון "דן" בתל-אביב טבח יוצא דרום אמריקה, דובר פורטגזית, ועוד אוהד כדורגל מושבע. בזכות השפה, הוא זכה בג'וב נוסף: העיתונאים המקומיים פנו אליו לקבל תובנות מקצועיות על ישראל. בצוות הנהלת הנבחרת לא אהבו שהפך להיות הדובר החדש, אך התקשו למנוע את הראיונות המשונים. הטבח אגב, דווקא אהב את תפקידו החדש והמפתיע. מבחינתו היה עדיף להעניק ראיונות על כדורגל במקום להתעסק כל היום בסירים.
עוד בדרך, בנמל התעופה במיאמי, גילו השחקנים את שעתיד לבוא בימים שלאחר מכן. צוות המטוס הקולומביאני איחר להגיע, הטיסה לברנקייה נדחתה. כשהטייסים הגיעו, הם נראו עייפים ולא בטוח שנמצאו בכשירות מלאה לתפקידם. ובכל זאת, לאחר טיסה לא קלה, הנבחרת הלאומית נחתה ביעד למפגש רשמי עם נבחרת דרום-אמריקאית. בדרך למלון "אלפרדו" הענק שנבחר לארח ליוו כוחות משטרה מתוגברים את הנבחרת. העיתונאים הקולומביאנים סיפרו, אך לא היינו משוכנעים שזה נכון, כי הסיבה לאבטחה היא חשש שאחד מקרטלי הסמים ינסה לפגוע בשחקנים כנקמה על שקצינים ישראליים מדריכים את צבא קולומביה.
בכל פעם שהנבחרת נסעה מיעד ליעד באוטובוס, יצאו תושבים מבתיהם ודאגו להניף מספר אצבעות כדי להראות כמה נחטוף. המדד עמד על בין 0:4 ל-0:5.
עשרות עיתונאים מקומיים הקיפו את הנבחרת ודלו פרטים "סנסציוניים". למשל, באחד מהעיתונים הופיעה ידיעה שצלם "ידיעות אחרונות", יוסי רוט, הוא הצלם הראשון בהיסטוריה שנשלח לסקר נבחרת ישראלית בארץ זרה. שיהיה. בין אנשי התקשורת בלטו עיתונאיות רבות. חלקן יפות. ראשי המשלחת נתקפו בבהלה מכיוון שחששו כי מטרתן היא לפתות את השחקנים.
העיתונאים הציקו? ליד המלון התייצבה תזמורת בלילה שלפני המשחק. מטרתה הייתה להפריע לשחקנים לישון. המשטרה הזהירה את ראשי הנבחרת שזה יהיה המצב, וגם לשחקני נבחרת פרגוואי, שהתגוררו שם חודש לפני כן, הוכנה קבלת פנים דומה. אחד השוטרים נתקף בפניקה, שיחרר צרור לאוויר שקטע את השקט וגרם לעזיבת רוב התזמורת. לא בדיוק מהתזמורות שאיציק שניאור אהב.
במעמד צד אחד
אחת הכותרות ב"ידיעות אחרונות" למחרת המשחק הייתה אירונית: "ההתקפה הראשונה במשחק הייתה דווקא של ישראל". רמז ברור למה שהתרחש אחר כך. רוני רוזנטל מסר לאלי אוחנה, שנבלם בידי השוער רנה "אל לוקו" (המשוגע) היגיטה. דוגמה לסגנון שלו ניתן לראות כבר במהלך ההוא – היגיטה לא שיחרר את הכדור ישירות לאחד מחבריו, אלא העדיף להקפיץ (!) מעל אוחנה, לפני שהעביר הלאה. במהלך השנים הבאות נלמדו תרגיליו הספציפיים על ידי אוהדי הכדורגל המשתאים.
למרות שהנבחרת הורכבה מלא מעט שחקנים התקפיים – רוזנטל, אוחנה, תקווה וסיני, המשחק נערך במעמד צד אחד בלבד ורוב התנהל בחצי מגרש אחד. שלנו. למזלנו, בוני תפס את משחק חייו וקיבל בכבוד את הציון "9". השחקנים המנוסים שלנו לא הצליחו לחבר שתי מסירות.
"נקלענו למשחק מול נבחרת טובה פי כמה מאיתנו", שיחזר גינצבורג. "זה לא היה עניין של טקטיקה אלא של איכות. כמעט אף אחד משחקני השדה, אולי למעט ניר אלון, לא היה מסוגל לגלות את היכולת הרגילה שלו. הם תמיד הקדימו אותנו".
ולמרות העליונות ועידוד הקהל, קולומביה התקשתה למצוא את הרשת הישראלית. מאמנה פרנסיסקו מטוראנה, רופא שיניים במקצוע, קיבל כאב ראש. ואז, רבע שעה לסיום המשחק, הסכר נפרץ כשאלביירו אוסוריאגה הצליח להשכין את הכדור ברשת (שערו הראשון והיחיד במדים הלאומיים). 0:1 קטן, מטוראנה התאכזב כי ידע שהגומלין ברמת גן יהיה אופרה אחרת בקרב על הכרטיס למונדיאל 1990.
"נצטרך גם לשחק כדורגל", אמר רוזנטל בסיום המשחק. במטוס שהחזיר את הנבחרת למיאמי ביקשו המאמנים לשמוע דעות שהתפרסמו בארץ על המשחק. שניהם לקחו רק את התוצאה כחיובית, והבינו כי ביכולת כזו אין לנו מה לחפש בגומלין. כשאמרו לשניאור כי גיורא שפיגל התבטא ש"חזרנו להפסדים בכבוד", הוא כעס: "שגיורא לא ידבר, אנחנו לא חטפנו עשירייה ממכבי חיפה", והתכוון להפסד 10:0 של מכבי תל אביב בקריית אליעזר חמישה חודשים לפני כן.
הגומלין אכן היה שונה. גם קולומביה לא התביישה לשחק על 0:0 כדי לנצח בסיכום. קרלוס ולדרמה, קשרה הענק, תרתי משמע, ביכולת ובשיער יוצא הדופן, החזיק בכדור בצורה מושלמת. ישראל הגיעה למספר הזדמנויות, שאחת מהן הוחמצה לקראת הסיום מרגלי רוני רוזנטל.
בסך הכל ישראל החזירה את כבודה האבוד, אבל קולומביה לקחה כרטיס למונדיאל והגיעה למונדיאל באיטליה עד לשמינית הגמר.. "30 שנה לא היינו כל כך קרובים, ולא בטוח שנגיע למצב דומה בשנים הקרובות", סיכם גינצבורג.