"הכל תלוי במלך ירדן": לקראת החזרת המובלעות בצופר ונהריים
בעוד פחות מחודש יפקע ההסכם ההיסטורי מול ירדן, וישראל תיאלץ להשיב לממלכה את המובלעות שבמושב צופר ונהריים. בכירים במשרד החוץ הודיעו כי מסתמנת דחייה של כחצי שנה בפינוי צופר, אולם בממלכה מכחישים בתוקף: "החלטתנו סופית ונחרצת". החקלאים חוששים: "כשהאדמה תעבור לירדן זה יהיה יום שחור בהיסטוריה של ישראל"
268 קילומטרים על הגבול הארוך במדינה מפרידים בין מובלעת צופר שבדרום לנהריים שבצפון. אבל למרות המרחק הרב ביניהם בממדים המזעריים של מדינת ישראל, מעל שני המקומות מרחף איום משותף וממשי מאוד: תביעת הבעלות הירדנית.
אתמול, פחות מחודש לפני המועד שלפיו אמורים השטחים לשוב לשליטת הממלכה, אמרו בכירים במשרד החוץ כי מסתמנת דחייה של חמישה עד שבעה חודשים בהשבת מובלעת צופר שבערבה התיכונה. אולם הבשורות האופטימיות נתקלו מיד בהכחשות נחרצות. בממלכה הבהירו אתמול כי החלטתם לא לחדש את נספחי הסכם השלום סופית בהחלט, ובכך סתמו את הגולל על מקור פרנסתם של חקלאי הסביבה.
המהלומה המפתיעה לא הגיעה במקרה. לפני 25 שנה נחתם הסכם השלום עם ירדן המספק לנו שקט יחסי בגבולה המזרחי של המדינה. באותם ימים, ובמסגרת הגבולות החדשים ששורטטו, נכללו שתי מובלעות - שטחים חקלאיים שממזרח למושב צופר שבערבה, ושטחים באזור נהריים, בין הירמוך לירדן שבצפון. לפי ההסכם, שטחים אלה הוחכרו לישראל ל-25 שנה. לכל אחד מהצדדים מותר לבטל את ההסכם, בהתרעה של שנה מראש. לפני כשנה הודיעה ירדן כי אין בכוונתה לחדש את תוקפו של ההסכם. "מדובר באדמות ירדניות, והן יישארו כאלה משום שירדן תממש את ריבונותה עליהן", הצהיר אז היורש עבדאללה.
הפגיעה בפרנסה של צופר
הבשורה הקשה של המלך עבדאללה נחתה כרעם ביום בהיר על תושבי מושב צופר. כ-30 משפחות המעבדות 1,500 דונם במובלעת חוששים למקור פרנסתם ועתידם. אם אכן ממשלת ירדן לא תאריך את ההסכם, מדובר בפגיעה אנושה של ממש. הם נעים בין תקווה לייאוש ומנסים להיאבק בגזירה.
"אנחנו אופטימיים, אחרת לא היינו חקלאים", אמר אתמול עז עפרוני, מרכז המשק בצופר, "אבל אנחנו לא מתראיינים בנושא, זה רגיש". במועצה ביקשו מהחקלאים והתושבים שלא לנדב מידע מהחשש שהדבר עלול לחבל במאמצים הנוכחיים להארכת ההסכם. אפילו ראש המועצה אייל בלום נכנס לתענית דיבור.
"אף אחד לא יודע מה יהיה", הסביר אחד מתושבי המקום שבכל זאת הסכים לשתף מעט. "יש את משאלת הלב ויש את המציאות. אבל המציאות היא שאנחנו לא יודעים. מדובר במצב כל כך עדין. הכל תלוי במלך עבדאללה". חקלאי אחר הוסיף: "בבוקר היו אופטימיים, בצהריים אמרו ההיפך, אנחנו כבר לא יודעים מה יהיה".
נפרדים מאי השלום בנהריים
לפני 74 שנים נולדה ירדנה מנור בנהריים, בת לאחד מעובדי חברת החשמל שחיו במושבת העובדים של בוני תחנת הכוח, על מפגש הנהרות הירדן והירמוך. מחר היא תגיע במיוחד להשתתף בעצרת הפרידה מ"אי השלום", אתר היסטורי המאפשר סיור עם תצפית על תחנת הכוח הישנה שהקים פנחס רוטנברג.
מנור לא לבד. יחד איתה עוד רבים שנולדו וגדלו על שפת הירדן חווים היום תסכול עצום. "אחרי הסכם השלום הייתה תחושה של אופטימיות", שיחזרה מירהל'ה דוד שנולדה לפני 85 שנים בקיבוץ אשדות יעקב. "חשבנו שהשותפות הזו תהיה לתמיד. בחלומות הכי פסימיים לא שיערתי שהשטח יחזור לירדן, אנחנו מאוד עצובים".
נעמי שושני (75), שנולדה בקיבוץ אשדות יעקב, הוסיפה: "אני לא מרגישה שהמדינה איתנו, הייתי מצפה שתממש את התוכניות המשותפות שלנו עם ירדן לפרויקטים בתחום התיירות. יש תוכניות וכולן על הנייר. אם מדינת ישראל הייתה מטפלת במצב ב-25 השנים האחרונות לא היינו במצב הזה. אני כועסת שלא עזרו לנו לשמור על המקום הזה".
גם עודד גפני (85), יליד אשדות יעקב, הביע תסכול על המצב: "היום שבו האדמה תעבור לירדן יהיה יום שחור בהיסטוריה של ישראל. על קרקע לא מוותרים. הייתה פשלה במשא ומתן עם הירדנים, ואני מרגיש תחושת תסכול קשה מאוד".
שי הדר, מנהל אתר נהריים, מתמודד בשבועות האחרונים עם אלפי ישראלים שמגיעים לאי השלום ומנסים לנצל ביקור אחרון באי לפני העברתו לריבונות ירדנית.
"מאז שהנושא עלה לכותרות יש גידול חד במספר המבקרים, משהו שמזכיר את כמות המבקרים באתר מיד לאחר הסכם השלום", מספר עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן. "התחושה שהם רוצים לראות על מה מדברים, התעניינות, אמפתיה וסימפטיה לחקלאים ותקווה".
לפנייה לכתב/ת 
