מזיכוי דמיאניוק עד ההרשעה באונס בשמרת: הפסיקות של שמגר
הוא עמד בראש ההרכב שהפך החלטה לזיכוי אנסים של נערה בת 14 בקובעו כי "גופם של איש או אישה הוא לעולם שלהם", ציין בזיכוי מחמת הספק של פושע מלחמה נאצי כי "השלמוּת אינה נחלתו של שופט בשר ודם", וחתם על הכרעה פורצת דרך במשפט החוקתי. מאיר שמגר - הפסיקות המטלטלות
ב-9 בדצמבר 1993 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין המטלטל בערעור שהגישה הפרקליטות על זיכוי המעורבים בפרשת האונס הקבוצתי של נערה בת 14 בקיבוץ שמרת בצפון. בפסק הדין, שעליו חתם בין היתר נשיא בית המשפט העליון דאז וראש הרכב השופטים, מאיר שמגר, צוין כי "כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא'. אין 'לא' שהוא 'כן'".
שמגר, שהלך היום (ו') לעולמו בגיל 94, ציין בפסק הדין כי "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא".
החלטת בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת נחשבת עד היום לציון דרך בכל הקשור לפסיקה העוסקת בפשיעה המינית. פסיקה זו, שהפכה את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ושבעקבותיה נגזרו על ארבעה מהמעורבים בתקיפה המינית של הנערה עונש של 12 עד 15 חודשי מאסר, היא אחת מהחשובות שבהן היה מעורב השופט שמגר בקריירה המשפטית הענפה.
חמישה חודשים לפני כן סערה המדינה: ב-29 ביולי 1993 החליט הרכב מורחב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון לזכות מחמת הספק את ג'ון דמיאניוק - חמש שנים לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו עונש מוות. השופט שמגר, שעמד אז בראש ההרכב, ציין בפסק הדין שזיכה את דמיאניוק מהיותו "איוואן האיום" ממחנה ההשמדה טרבלינקה כי "השלמוּת איננה נחלתו של שופט בשר ודם".
הפסיקה בעניינו של מי שנחשב עד לזיכוי כשומר של האס.אס שנהג להתעלל ביהודים ולרצוח אותם באכזריות רבה, נחשבת עד היום לשנויה במחלוקת. השופטים שדנו אז בערעור שהגיש דמיאניוק קבעו שהוא שיתף פעולה עם הנאצים, אך נאלצו לזכות אותו מחמת הספק בנוגע לאישום המתייחס לטרבלינקה. "תם ולא נשלם", סיכם השופט שמגר פרשה משפטית שנמשכה שבע שנים וחצי.
שמגר הגיע למחוזות המשפטיים עם תום מלחמת העצמאות. אחרי שסיים לימודי משפטים והוסמך לעריכת דין הוא הצטרף לפרקליטות הצבאית וב-1961 התמנה לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. ב-1968 הוא מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ושבע שנים לאחר מכן לתפקיד שופט בבית המשפט העליון.
ב-1983 הוא מונה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון ושימש בתפקיד זה במשך 13 שנה, עד להגיעו לגיל 70. במסגרת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, קבע השופט שמגר הלכות יסוד בדיני חוזים, נזיקים, קניין וחברות, הטביע חותם על המשפט הפלילי, החוקתי והמנהלי.
הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת
פסק הדין שניתן בנובמבר 1995 בעניין בנק המזרחי הוא הראשון שקיבל בית המשפט העליון בעניין המהפכה החוקתית וחקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בין היתר עסקה החלטת בית המשפט בסתירה ובהתנגשות בין חוק רגיל שחוקקה הכנסת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
השופט שמגר, שכתב את חוות הדעת הראשונה בתיק בנק המזרחי כנשיא בית המשפט העליון בדימוס, ישב אז בראש הרכב מורחב של תשעה שופטים. במסגרת פסק הדין עוגנה סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ולבדוק את התאמתה לפסקת ההגבלה הקבועה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, ולמעשה כפועל יוצא מכך לפסול במקרים מסוימים חוקים או חלקים מהם שמתנגשים עם חוקי יסוד.
בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לבקר את חקיקת הכנסת, קבע אז השופט שמגר כי "בית המשפט העליון הוא הפרשן המוסמך לנוסחו של חוק, כמצבו בכל עת נתונה. חקיקת חוקה פירושה מסירת כוח לחברה, לערכיה ולעקרונותיה. בית המשפט העליון במשטר חוקתי הוא כלי לכפיית רצון המחוקק, שהוא הנציג הנבחר של העם, על כל אלה המוסיפים לחוקק חיקוקים או לבצע אקטים שלטוניים, לרבות המחוקק הראשי עצמו. בית המשפט הוא הכלי העיקרי להבטחת קיומה וכיבודה של החוקה".
ב-1976 חתם השופט שמגר על פסק דין שנחשב לאחד מהחשובים בתחום דיני הנזיקין מאז ומעולם. תושב קריית אתא בשם זאב שוורץ עתר לבית משפט בבקשה לאסור על מפעל הטקסטיל אתא להפעיל את מתקני הקירור בגלל טענות על רעש. החברה מצדה טענה כי אי-הפעלת מתקני הקירור עלולה להוביל להשבתה של המפעל וכתוצאה מכך לנזק כלכלי עבור העובדים ובני משפחותיהם.
בתום מאבק משפטי ארוך הגיעה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון ולשולחנו של השופט שמגר. במה שנחשב כמקרה שהכניס למשפט הישראלי את הדיון בגישה הכלכלית, העדיף השופט שמגר לקבל את זכותו של שוורץ על פני התועלת הכלכלית של המשך פעילות המפעל. בין היתר נומקה ההחלטה בכך שהמגמה העיקרית של דיני נזיקין קובעת ששיקולים כלכליים לא יוכלו להוות קריטריון מרכזי בהכרעה של השופטים.
בין רבין לשמגר
פסיקה אחרת שקיבל השופט שמגר ב"בג"ץ ולנר", שעסק בהסכם שעליו חתם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין עם מפלגת ש"ס כדי לעקוף את בג"ץ. בנוגע ליחסים בין בית המשפט לשאר רשויות השלטון, קבע השופט שמגר כי "בית המשפט פוסק על-פי פרשנות נאמנה של החוק ולפי מיטב מצפונו, יהיו הכוונות השלטוניות או המפלגתיות הלבר-שיפוטיות אשר יהיו. בית המשפט אינו פוזל לעבר רשויות אחרות כדי להשביע רצונן, אלא מנסה, כמיטב יכולתו והבנתו, לפסוק פסקו על-פי הדין, תוך נאמנות לתפיסות היסוד החוקתיות שלנו.
"הידיעה כי זוממים לבטל דברו המוסמך של בית המשפט אחרי השמעתו, אין בה כהוא זה, כדי לשחרר את בית המשפט מחובותיו, כדי לרפות ידיו או כדי לפגוע בשיקולו העצמאי, לפי מיטב מצפונו והבנתו. הנאמנות לחוק ולמצפון היא נכס צאן ברזל של כל רשות שיפוטית במדינה דמוקרטית, ובוודאי של זו הפועלת בישראל. גורמים אשר ינסו לצמצם את תפקידו החיוני של בית המשפט בחברה דמוקרטית יקומו ויחלפו, אולם בית המשפט העצמאי והבלתי תלוי במדינת ישראל לעולם עומד".
השופט שמגר ביטא בכמה פסקי דין עמדה נחרצת בזכות חופש הביטוי. הוא סבר כי הזכות לחופש הביטוי צריכה לגבור על הוראות חוק איסור לשון הרע, גם אם הדעה שהובעה מסתברת לאחר מכן כלא מדויקת או שגויה, ובלבד שנאמרה בתום לב.
הוא הדגיש בפרט את חשיבות חופש הביטוי בהבעת ביקורת על רשויות השלטון, לרבות על נושאי משרות ברשויות אלה. "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שייראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין (יעז) למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה".
שמגר גם הכיר ב-1986 בזכותו של עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו על ידי חיסיון יחסי הנתון לשיקול דעת בית המשפט. המקרה עסק בשתי כתבות שעליהן היה חתום בין היתר העיתונאי לשעבר בן-ציון ציטרין. לשכת עורכי הדין טענה כי שני עורכי דין ששמם פורסם בכתבות עברו על כללי האתיקה המקצועית, ודרשה מציטרין וכתבת נוספת לחשוף את מקורות המידע שלהם. בשל סירובם נקנסו השניים על ידי לשכת עורכי הדין.
ציטרין והכתבת השנייה עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה, והשופט שמגר פסק באופן תקדימי כי לעיתונאים שמורה הזכות להימנע מחשיפת מקורותיהם וכי ללשכת עורכי הדין לא ניתנה כל סמכות לקנוס את העיתונאים. בעצם ההכרה הרשמית בקיומה של הזכות לחיסיון, ניתנה במסגרת הפסיקה שמכונה מאז "הלכת ציטרין" הגנה רבה יותר למקורותיהם של העיתונאים.
"אין דמוקרטיה אמיתית יכולה להתקיים לאורך זמן אם היא יוצרת 'אזורי ביטחון' רחבים מדי ומתרחבים מדי שנועדו להגן על קבוצה או על פרט, אך שוללים את חופש פעולתם של הרבים האחרים". הדגיש השופט שמגר בנאום פרישתו מתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
במסגרת תפקידו היה שמגר הרוח החיה מאחורי בנייתו של היכל בית המשפט העליון בגבעת רם בירושלים והמעבר אליו בראשית שנות ה-90. "אני דוגל בכך שזו לא רק זכותו של בית המשפט להתערב, אלא גם חובתו, בהיותו מרכז הכובד של יצירת נורמות לציבור", כתב השופט שמגר על תפקיד בית המשפט.
הוא ציין עוד בהקשר זה כי "בית המשפט אמנם לא נבחר ישירות בידי הציבור, כמקובל בערכאות מסוימות בארצות הברית, למשל, אך חבריו נבחרים על פי ערכיהם האישיים ואיכותם המקצועית, והדבר מעניק לו משקל מצטבר רב. הוא מייצג את מה שהציבור מצפה לו ממנהיגיו".
בשנה שעברה כתב השופט שמגר מאמר מיוחד לכתב העת "עורך דין" של לשכת עורכי הדין. הוא התייחס אז בין היתר לחשיבות חקיקת חוקה בישראל: "אני סבור כי לא מאוחר מידי. נכון ככל שעובר הזמן הקושי גדל. מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית לעם היהודי זקוקה לחוק המשקפת את ערכי מגילת העצמאות, היהדות והדמוקרטיה.
"קיומה של חוקה תעניק לציבור בסיס איתן אשר עליו אפשר להישען, היעדר חוקה מצמצם את מרחב ההסכמה ומותיר את הציבור במבוי סתום בוויכוח מעגלי ללא מוצא על מהותם של העקרונות המדריכים".
לפנייה לכתב/ת 
