חיזבאללה ואינתיפאדת הווטסאפ
הלבנונים יודעים שפירוק נסראללה מנשקו הוא חלק מהפתרון למשבר הכלכלי, אך לא מעיזים לפצות פה. אם השיעים יצטרפו למחאה, תהיה לו סיבה לדאוג
המשבר הכלכלי שהוציא בסוף השבוע מפגינים לרחובות לבנון הוא משבר כרוני, והוא בא לידי ביטוי בסדרת מחאות שהתגברו במדינה מאז מחאת "האביב הערבי" ב-2011. המחאה הזו חוזרת אחת לכמה חודשים, ורק המניע המיידי שלה משתנה בכל גל מחאה: פעם זה אי-פינוי ערימות אשפה, בפעם אחרת העלאת מיסים, ובהזדמנויות נוספות היו אלה שכר הפקידים והמורים או הפגיעה בפנסיה של אנשי צבא.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
אבל המחאה שפרצה בסוף השבוע הייתה בעוצמה שלא נראתה מאז מלחמת האזרחים בלבנון, והיא כבר זוכה לכינוי "אינתיפאדת הווטסאפ" (משום שהזרז המיידי למחאה הפעם היה החלטת הממשלה להטיל מס על שיחות קוליות באפליקציית המסרים המיידיים, כדי להפחית את הנזק לחברות הסלולר).
המחאה הזו באה כשמומחים לכלכלה מזהירים שלבנון על סף קריסה כלכלית ופשיטת רגל בשל החוב הלאומי העצום שלה, שהוא מהגבוהים בעולם – כ-85 מיליארד דולר. האבטלה בקרב צעירים גבוהה גם היא, ועומדת על כ-36%, ובעוד האוכלוסייה גדלה בהתמדה – הצמיחה במשק עומדת ב-8 השנים האחרונות על פחות מאחוז אחד.
שתי המחלות של לבנון
ארה"ב הטילה בשנים האחרונות סנקציות כבדות על חיזבאללה, אך מכיוון שהארגון השתלט על מוסדות המדינה הלבנונית – הסנקציות הללו פוגעות מאוד גם בכלכלת לבנון הרעועה. בממשלת לבנון מחזיק חיזבאללה בשלושה תיקים, בהם משרד הבריאות שתקציבו גדול, ונשיא לבנון הנוצרי, מישל עוון, הוא למעשה בובה של הארגון.
אי אפשר להפריד את הסוגיות הכלכלית והמדינית זו מזו: השתלטות איראן על לבנון והתחזקות חיזבאללה מבריחות מהמדינה את המשקיעים ומשתקות את כלכלתה. רק בחודש שעבר הצהיר פואד סניורה, מי שהיה ראש הממשלה בימי מלחמת לבנון השנייה, כי לבנון סובלת משתי מחלות כרוניות: האחת היא המשבר הכלכלי, שנובע מההימנעות של הממשלה מביצוע הרפורות הנדרשות – אותן רפורמות שדורש כעת לבצע ראש הממשלה סעד אל-חרירי; והשנייה היא העדתיוּת – כלומר ההתנהגות העדתית, שבמסגרתה מעדיפה כל עדה את צרכיה על פני הצרכים הלאומיים של לבנון כולה.
העדתיות הזו מאפיינת בראש ובראשונה את חיזבאללה, המתנהל כ"מדינה בתוך מדינה" ומנהל מאבק נגד ישראל על חשבונם של אזרחי לבנון. הארגון הפך את ארצם לזירת התגוששות בין ישראל לאיראן, ועובדה זו תורמת מאוד להרס כלכלתה.
בהפגנות בסוף השבוע אפשר היה להתרשם כי הפחד של המפגינים מחיזבאללה מרתיע אותם ומונע על פי רוב ביקורת מפורשת על הארגון. המפגינים הביעו את מחאתם באמצעות התנפלות על משרדי ארגון "אמל" השיעי, קריעת שלטיו ודרישה ממנהיגו נביה ברי להתפטר מראשות הפרלמנט. נגד חיזבאללה ואיראן – הם לא העזו למחות ישירות.
הפחד משתק את הלבנונים. הם מודעים היטב לכך שפירוק חיזבאללה מנשקו הוא חלק מהפתרון למשבר הכלכלי, אך חוששים מתגובתו למחאה. אתמול (שבת) נשאו כולם עיניים לנאומו של חסן נסראללה, וזה הזהיר אותם פן יהפכו את המחאה החברתית למחאה פוליטית: "סוד הצלחתם", כך טען, "הוא שלא האשימו שום צד ולא נקטו שום צד פוליטי". כדי להסיט את הדיון מההשתלטות האיראנית על לבנון הדגיש נסראללה כי במשבר הנוכחי לא אשם שום צד בלבנון, אלא הוא נובע מ-30-20 שנה של הזנחה כלכלית שבה אשמות כל המפלגות שהיו חלק מממשלת לבנון בשנים האלה.
מבגדד לביירות
אבל אחת ההוכחות לכך שהמחאה היא כבר עכשיו לא חברתית בלבד, אלא גם בעלת אופי פוליטי, היא שהיא באה שבועיים אחרי המחאה בעיראק – מחאה שבמהלכה הביעו לבנונים רבים הזדהות עם אחיהם הערבים בפייסבוק.
הדמיון בין שתי המחאות רב. שתיהן מתנהלות נגד העוני, השחיתות – והעובדה שהמשטרים במדינות אלה נתונים להשפעה איראנית. הן בלבנון והן בעיראק פועלות מיליציות שיעיות פרו-איראניות – חיזבאללה פה ואל-חשד א-שעבי שם – והן עושות זאת באופן עצמאי וללא שום התחשבות במדינה.
ההבדל הוא שבעיראק האחיזה האיראנית אינה מוחלטת כמו בלבנון, ויש בה אופוזיציה שיעית לא קטנה לשלטון הפרו-איראני בבגדד, אופוזיציה המרוכזת בדרום העני, בין נג'ף לבצרה. לאופוזיציה השיעית העיראקית יש גם מנהיגים חזקים וכריזמטיים, כמו מוקתדא סאדר, ולכן בעיראק העזו המפגינים להשמיע קריאות ישירות נגד איראן ולשרוף את דגליה.
בלבנון, לעומת זאת, לא קמה שום ממשלה שאינה נשלטת על-ידי איראן באמצעות חיזבאללה, ואפילו ראש הממשלה אל-חרירי בנאומו אתמול הביע כעס על גורמים בממשלה מבלי להאשים במפורש את יריבו העיקרי – הארגון של נסראללה.
הרעבתם אותנו, אתם וחרירי
שלא במפתיע, נסראללה הביע אתמול בנאומו התנגדות לכך שממשלת לבנון תתפטר וקרא למפגינים שלא להפר את הסדר הציבורי. התירוץ של נסראללה לעמדתו, המנוגדת לדרישת המפגינים, הוא שאין טעם בהפלת הממשלה משום שגם ממשלה אחרת תצטרך להתמודד עם אותן הבעיות.
אפשר להעריך כי בחיזבאללה יש חשש רב שבלבנון תתעורר מחאה דומה לזו של מחאת הדרום השיעי העני בעיראק. בנאום נסראללה אפשר היה לחוש שהוא מתייחס למפגינים בזהירות ונמנע מביקורת עליהם. חיזבאללה חושש בעיקר שלמחאה תצטרף גם העדה השיעית, הסובלת ממשבר כלכלי משמעותי בשל הסנקציות האמריקניות על הארגון ועל איראן.
סרטון וידאו אחד שכבר פורסם, ושבו נראים מפגינים בדרום השיעי של לבנון מאשימים את חיזבאללה "הרעבתם אותנו, אתם וממשלת אל-חרירי", צריך להדאיג את נסראללה. אחרי שמפגינים שיעים חסמו כבישים בדרום לבנון הצליח חיזבאללה להרגיע את הרחוב השיעי באמצעות טקסי האבלות ליום ה-40 לזכר חוסיין בן עלי, שנערכו בסוף השבוע, אבל ייתכן שזה רק פסק זמן.
כעת עשויה המחאה בלבנון להיכנס ליומה הרביעי. האם ראש הממשלה אל-חרירי ינסה לרכוב עליה ולנצל אותה נגד נסראללה? אם ההפגנות ימשיכו להסלים ויצאו מכלל שליטה, הן עשויות להתפוצץ לחיזבאללה בפנים.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה ומורה לערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
