"גם כשיורים עלינו טילים, הלקוחות בחו"ל מחכים לסחורה"
איך מגייסים עובדים למפעל שנמצא שני קילומטרים מרצועת עזה וצריך להמשיך לעבוד גם כשנופלים טילים? מפעל "כפרית" בקיבוץ כפר עזה מצליח להתמודד בכבוד בשוק הפלסטיק העולמי למרות תנאי הפתיחה הקשים. אבל אם הממשלה תירתם לעזור – זה ממש לא יזיק
בשיתוף התאחדות התעשיינים
לפני 46 שנים, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, הוקם בכפר עזה מפעל "כפרית". זה קרה לאחר שבעליו של מפעל אחר בשדרות, העיר השכנה, חיפש מישהו שייצר עבורו ציפויים לכבלי חשמל שאותם הוא ייצר וסיפק לחברת החשמל. חברי קיבוץ כפר עזה נענו לאתגר, והמפעל הוקם. במרוצת השנים הפכה "כפרית" ממפעל קטן לחברה גלובאלית שמייצרת תרכיזים ותוספים לתעשיית הפלסטיק בארץ ובעולם. בין לקוחותיה נמנות חברות כמו "כתר", "נטפים" ועוד. צפו בווידיאו בראש הכתבה.
"כפרית" הפכה לחברה ציבורית בשנת 1993. מאז, 60% מהחברה נמצאים בבעלות הקיבוץ ואילו 40% בבעלות הציבור. פרט למפעל בישראל מחזיקה החברה בארבעה מפעלים נוספים: בארה"ב, סין, גרמניה וקנדה.
המפעל בישראל מונה 160 עובדים ועובדות שמועסקים בתחומי התפעול והייצור, לוגיסטיקה ואריזה וכן מהנדסים. רובם מתגוררים ברדיוס של 40־50 קילומטר מהמפעל ומגיעים בין היתר מבאר־שבע, שדרות ואופקים. המפעל מייצר 20 אלף טון פלסטיק בשנה, כ־100 טון פלסטיק ביום עבודה. 60% מתפוקת המפעל מיוצאת לחו"ל, שאר התוצרת משמשת את תעשיית הפלסטיק בארץ.
"אני חושב שהייחודיות שלנו באה לידי ביטוי בעבודה שלנו מול הלקוח והיכולת שלנו לספק לו מוצר איכותי, ובזמן", אומר אלון קסלר, מנהל "כפרית ישראל", "לא מדובר במפעל ענק במונחים בינלאומיים, אבל הוא בהחלט יודע לתת מענה מהיר ללקוחות. אנחנו עובדים איתם משלב הפיתוח, כשהמטרה היא לספק להם את רכיב הפלסטיק בזמן המהיר ביותר כדי שהם יוכלו לתת מענה מספק ללקוח שלהם. אנחנו למעשה שלב אחד בשרשרת, והם בסוף מייצרים את המוצר הסופי".
אי אפשר להתעלם מהמיקום של המפעל: שני קילומטרים מהגבול עם הרצועה. "בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים בעולם אנחנו מציגים לא רק את 'כפרית', אלא גם את מדינת ישראל על צדדיה היפים, למשל החדשנות והיצירתיות", אומר נדב גולדשטיין, סמנכ"ל פיתוח עסקי וחדשנות במפעל, "אנחנו גם עושים פעולות רבות על מנת להציג את ישראל באופן אחר ממה שהיא מוצגת היום בעולם. לקוחות ואורחים מחו"ל שמגיעים לפה זוכים מאיתנו לסיור בעוטף, הם מגיעים לקו הגבול עם עזה, אנחנו מתארים להם את המציאות מנקודת המבט שלנו, ורובם המכריע שולח לנו מכתבי תודה שבהם נכתב בין היתר כי ההסתכלות שלהם על ישראל השתנתה. מבחינתנו זה לא פחות חשוב מהמוצרים שאנחנו מייצרים ומוכרים".
בשנים האחרונות שמה החברה דגש על תחום הפיתוח והחדשנות באמצעות צוות של מהנדסים ואנשי פיתוח, לרבות מעבדה מצוידת היטב. "הרבה מאוד מהידע שלנו הוא ייחודי ושייך רק לחברה. הוא נצבר פה במשך למעלה מארבעים שנות פעילות", אומר גולדשטיין, "יש לנו מעט מאוד פטנטים כי זה לא משהו שמקובל בתעשייה, ובכל זאת, אנחנו עוסקים בפיתוח של מוצרים חדשים כל הזמן".
גולדשטיין נותן דוגמה לטכנולוגיה חדשה שעליה שוקדים כרגע ב"כפרית", כזו שתשפיע על כמעט כל צרכן: "אנחנו עוזרים לתהליך הריקון של מוצרים שונים, לדוגמה קטשופ. באמצעות הטכנולוגיה הזו ניתן יהיה לרוקן את מיכל הקטשופ באופן מלא, ללא שאריות, מה שיגביר את הרווח של הצרכנים ויקטין את השאריות בזרם האשפה".
קסלר מעיד על כמה אתגרים שאיתם נאלצת החברה להתמודד מתוקף היותה חלק מהתעשייה הישראלית: "שערי המטבע מאוד לא תומכים בייצוא. רק השנה נפל שער המטבע בין 5־10 אחוזים וזה מאוד משמעותי. יש גם תחרות קשה שמאתגרת אותנו בנוגע להשגת עובדים".
אפרת שרעבי, מנהלת משאבי אנוש ב"כפרית ישראל", מוסיפה: "סדר העדיפויות של דור ה־y משתנה מאוד מהר. הם לא בהכרח מחויבים לטווח הרחוק. כל עובד ב'כפרית' עובר הכשרה של שלושה חודשים, ובהחלט צריך לחשוב כל הזמן כיצד לעודד אותם להישאר. אם הם עוברים את רף שלוש השנים הם בדרך כלל ממשיכים פה, אבל עד אז קיימת תחלופה גבוהה של עובדי ייצור וזה אתגר גדול מאוד. אנחנו צריכים להיות מספיק אטרקטיביים, ולא רק ברמת השכר".
זה לא פשוט באזור שחווה כבר שנים ירי רקטות. המפעל, שמוגדר כחיוני, צריך מחד לגייס עובדים במיקום מאתגר ובמציאות לא פשוטה, ומאידך להמשיך לעבוד גם כשנופלים טילים בעוטף עזה, כשהכבישים סגורים וכשמערכות החינוך של ילדי העובדים לא פעילות. "בסופו של דבר הלקוחות שלנו בעולם לא מבינים את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים", מודה קסלר, "הם צריכים לספק את הסחורה ללקוחות שלהם, אין להם את היכולת לעצור את העבודה שלהם בגלל שאנחנו עוצרים את שלנו".
כדי שעובדים לא יירתעו מלהגיע למפעל השקיעה החברה כספים רבים במיגוניות שפרוסות כמעט בכל מקום, כך שלכל עובד ישנו מרחב מוגן במרחק של 15 שניות ממתחם העבודה שלו. בנוסף, הוכשר במפעל צוות של כבאי אש מתנדבים, כולל כבאית שנמצאת במקום ומספקת מענה גם לגל השריפות שפוקד את האזור כתוצאה משיגור בלוני התבערה.
בעלי החברה, אם תהיתם, לא זכו לסיוע כלכלי מהמדינה. "אנחנו רגילים, זה כבר הרבה שנים", אומר קסלר בתסכול, "הממשלה מאוד מסייעת ליישובי האזור, מי שגר פה מקבל הטבות מס ותמיכה בדברים רבים, אבל אנחנו, התעשייה - מרגישים קצת מוזנחים בתחום הזה".
לדבריו, "כשיש לעובד מבאר־שבע דילמה אם לבוא לעבוד פה, ברור שאנחנו בבעיה כבר בשלב הגיוס. בראיונות עבודה אנחנו בהחלט שואלים האם באירוע של ירי טילים הם יגיעו לעבודה. אחד הדברים שאנחנו הצענו לממשלה זה לספק את הטבות המס שמקבלים תושבי האזור גם לעובדים שמגיעים מחוץ לעוטף, אך נמצאים בו מרבית היום. זה בטוח יעזור לנו להיות יותר אטרקטיביים עבור עובדים פוטנציאליים שמתגוררים מחוץ לאזור".
ולמרות הכל, מנהלי החברה אופטימיים. כשקסלר נשאל היכן הוא רואה את החברה בעוד עשור, הוא עונה כמעט בלי לחשוב: "שוק הפלסטיק בישראל מוגבל, ולכן עיקר הצמיחה והאסטרטגיה שלנו יהיו בחו"ל. רק השנה קנינו חברה נוספת בארה"ב, שמצטרפת לקבוצה. אנחנו נמשיך להשקיע בעשייה בארץ, אבל עיקר הצמיחה של הקבוצה תהיה בעולם הגדול".
בשיתוף התאחדות התעשיינים
לפנייה לכתב/ת 
