זה שהלבנונים מוחים לא אומר שהם דומים לנו
כל סממן מודרניות בעולם הערבי נתפס אצלנו בטעות כפוטנציאל התקרבות לישראל. אלא שגם חלק מהמערביים והמתירנים ביניהם עוינים אותנו
המחאה בביירות(צילום: EPA)
קשה שלא להתפעם מהמראות שובי הלב מהמחאה בלבנון: ציבור שמרים קול מחאה נגד הממשל (לא מחזה שכיח בעולם הערבי), וחדוות חיים של צעירים שכמהים לסדר "אחר" (אך לא תמיד הם יודעים להגדיר מהו). המראות האלה מעלים סומק בלחייו של העולם הערבי המתבוסס בעגמומיות מתמשכת. הם נקודת אור שניצבת בניגוד למציאות המדכדכת של מצרים, עיראק, תימן וסוריה, ולחולשת העולם הערבי מול כוחות אזוריים יריבים ובראשם איראן וטורקיה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
גם בישראל המראות מלבנון עוררו התפעלות מהולה באופטימיות ועלו קולות שטענו כי שהם "מוכיחים שהלבנונים דומים לנו" (בעיקר בשל היציאה ההמונית לרחובות שלוותה בהפנינג של ריקודים ושירה בציבור). לפיכך, הוסיפו הקולות, יש בסיס לשיח בין שני העמים, והומחש דבר קיומן של חברה אזרחית מגובשת וזהות לאומית לבנונית המתעלה מעל השסעים העדתיים הוותיקים.
אולם השיח הזה מגלם בחלקו כמיהות לב ומאמץ שכנוע עצמי, ומחייב איזון. כמו בהתרחשויות רבות במרחב האזורי, גם במקרה של המחאה בלבנון, השיח הישראלי לא פעם משקף אגוצנטריות: ניסיון להבין את הקשר הישראלי של האירועים וכיצד הם משפיעים עלינו. עד כה הקשר של המחאה בלבנון לישראל קלוש, וכדאי שגם יישאר כזה. מומלץ שקברניטי המדינה יתבטאו כמה שפחות בנושא, קל וחומר ינסו ללבות את הרוחות בלבנון או אף להתערב בעיצוב המציאות בה.
מומלץ גם להימנע מזיהוי של כל סממן מודרניות בעולם הערבי כעדות לפוטנציאל התקרבות בין הקהלים בו לבין ישראל. העולם הערבי אכן משתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים, אך לא כל תמורה מיתרגמת להקשר הישראלי. דפוסים זהים של תרבות צריכה, אימוץ טכנולוגיות ובילויים אין משמעם תפיסות עולם וערכים משותפים. רבים מכוכבי הפופ בעולם הערבי מגלמים בדמותם דבר שנראה בעיני הישראלים כסתירה: מתירנות בהופעתם ובתוכן של יצירותיהם, ומנגד עוינות כלפי ישראל ושלילת הנורמליזציה עמה. זוהי מורכבות שנתפסת כטבעית בעולם הערבי אך קשה להבנה על ידי ישראלים רבים.
המחאה נגד השחיתות בלבנון (צילום: רויטרס)
המחאה בלבנון עוד צריכה להוכיח שהיא יותר מהפנינג שמתעל את התסכול הציבורי העמוק נוכח המציאות הקיימת, במיוחד בקרב הצעירים. עד כה היא מתקשה לפתח חזון משותף מעבר למחאה על יוקר המחייה והשחיתות הממשלית, אין לה מנהיגות בעלת אג'נדה מגובשת, ולא החל עיסוק בנושאי מהות טעונים, ובראשם פעילות חזבאללה, ההשפעה האיראנית המגבילה את עצמאותה של לבנון, והמשך הסדר הפוליטי הוותיק המבוסס על מפתחות עדתיים שרירותיים שלא תואמים עוד את המצב הדמוגרפי הנוכחי במדינה.
מבחינת ישראל, מומלץ לבחון את המצב בלבנון בפרט ובמזרח-התיכון בכלל, מתוך ניתוח תהליכים ולא תחת רושם של אירועים שוטפים ("סינדרום הידיעה האחרונה"). כדאי ללמוד מלקחי הניתוח שליווה לפני כעשור את פרוץ האביב הערבי, אז רבים - לרבות טובי מומחי המזרח התיכון בעולם - התקשו להפריד בין כמיהות לב לבין היכרותם עם הנתונים ומגמות היסוד המורכבים של האזור, ונסחפו בגל אופטימי שהתנפץ לאחר זמן לא רב.
הגל המתחדש של האביב הערבי מגלם גישה מפוכחת. הוא ממוקד בסוגיות כלכליות ולא עוד בכמיהות רומנטיות לחירות ודמוקרטיה ובניפוץ של הסדר הקיים, וסביר שלא יוביל לכיוונים שונים וחיוביים בהרבה מביטוייה הקודמים של הטלטלה. ישראל נדרשת להיערך להמשך חוסר היציבות האזורי, ואולי אף להתגברותו. כל זאת כשלצידה עולם ערבי חלש ומפוצל, מרחב שיעי מתחזק בהנהגתה של איראן, השפעה רוסית גוברת במספר מוקדים ומעורבות אמריקנית הניצבת בסימן שאלה כבד.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מיכאל מילשטיין
מומלצים
