המרגלת מפרשת "עסק הביש" הלכה לעולמה בגיל 89
מרסל ניניו, שנידונה ל-15 שנות מאסר לאחר תפיסתה על-ידי השלטונות במצרים, הלכה לעולמה ותובא מחר למנוחות. ניניו הוחזרה לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים
מרסל ניניו, חברת חוליית הריגול בפרשת "העסק ביש", הלכה לעולמה בגיל 89. ניניו הייתה אחת מ"נידוני קהיר", ששוחררו בעסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים.
תפיסתם של ניניו, דסה ושאר חברי החוליה, הייתה תוצאה של תקלה מבצעית שהתרחשה במצרים בשנת 1954. החוליה הורכבה מ-13 יהודים שהתגוררו במצרים וגויסו ליחידה 131 של המודיעין הישראלי.
חברי החוליה נעצרו והועמדו לדין בקהיר, וראשי המרגלים, משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות. ניניו נשלחה ל-15 שנות מאסר, וראש המוסד באותה התקופה, מאיר עמית, פעל לשחרורה יחד עם שאר חברי החוליה. מרסל ושאר חברי הרשת שוחררו וב-12 בפברואר 1968 חזרו לישראל, וניניו קיבלה דרגת סגן אלוף מטעם חיל המודיעין.
ניניו למדה עברית באולפן ולאחר מכן נרשמה לאוניברסיטת תל אביב, שם למדה תולדות האמנות, ספרות אנגלית וספרות אמריקנית. בשנת 1971 הכירה ניניו את בעלה, אלי בוגר, עימו חיה שנים רבות בהוד השרון.
ניניו תובא למנוחות ביום שישי ב-11:00 בקיבוץ עינת.
עסק הביש: מי נתן את ההוראה?
בסוף 1954 נחתם הסכם בין בריטניה ומצרים, שלפיו היה הצבא הבריטי אמור לפנות את מאחזיו באזור תעלת סואץ במצרים. הסכם זה ביטל הסכם קודם, מ-1936, שבמסגרתו הורשתה בריטניה להחזיק כוחות לאורך התעלה, ואלה נהנו ממעמד אקס-טריטוריאלי. הבריטים השלימו את פינוי צבאם ביוני 1956.
ישראל ראתה את נוכחות הבריטים באזור התעלה כמעין חיץ בלתי-רשמי המסוכך עליה מפני מעבר כוחות מצריים לסיני ואיום על גבולה הדרומי, ולכן התעוררו חששות מפני הפינוי, כאשר נודע דבר המו"מ המתנהל בין בריטניה ומצרים - ואלה גברו כשהתברר כי בסיסי הצבא הבריטי, לרבות 11 שדות תעופה צבאיים, נועדו לעבור לידי המצרים בשלמותם.
באותו זמן פעלה במצרים רשת ריגול ישראלית, שהוקמה על ידי קצין המודיעין אברהם דר (תחת שם הכיסוי "ג'ון דרלינג") ביוזמת אגף המודיעין (אמ"ן) של צה"ל, במסגרת יחידה 131 בפיקודו של מרדכי בנצור; יחידה זו הוקמה כדי לעסוק בפעולות של לוחמה פסיכולוגית בארצות אויבות, והייתה כפופה בתחילה גם לאמ"ן וגם למוסד, אך בתחילת 1954 יצא המוסד מן התמונה. חברי הרשת – ביניהם מרסל ניניו - היו יהודים ממצרים (כמה מהם נמנו על עדת הקראים), שחלקם אומנו קודם לכן בישראל (אימוני חבלה, קשר וכו') וחזרו למצרים.
מטרתה המקורית של הרשת היתה ביצוע פעולות חבלה במצרים במהלך מלחמה, אם תפרוץ. אך עם קבלת הידיעות על נסיגתו הצפויה של הצבא הבריטי ממצרים, ניתנה הוראה למפעיל הרשת ומפקדהּ בשטח, קצין המודיעין אברי אלעד (שם הכיסוי שלו היה "פאול פרנק"), לבצע פעולות חבלה במוסדות בריטיים ואמריקניים. בכך קיוו הוגי היוזמה להביא לביטול הנסיגה.
השאלה "מי נתן את ההוראה" - שר הביטחון פנחס לבון, או ראש אמ"ן אל"ם בנימין גיבלי, שפעל על דעת עצמו (הרמטכ"ל משה דיין שהה אז בחופשה מחוץ לישראל, וראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפרשה בשום שלב בטרם התפוצצה) - הייתה עתידה להדהד עוד שנים רבות, וטרם ניתנה לה תשובה מוסכמת על דעת ההיסטוריונים.
מפקד יחידה 131 מרדכי בנצור העביר לחברי הרשת במצרים, בהוראת ראש אמ"ן גיבלי, קוד מוסכם ששודר בתחנת הרדיו קול ישראל, בתוכנית לעקרת הבית, שמשמעותו הייתה מתן אור ירוק לביצוע "מבצע סוזאנה" (כשם אשתו של אחד המעורבים במבצע). הקוד שודר כמה פעמים, החל ב-18 ביולי 1954, בצורת מתכון משונה שרקחו גיבלי ובנצור.
חברי הרשת ביצעו מספר פעולות באלכסנדריה ובקהיר, שכללו בעיקר הטמנת פצצות תבערה פרימיטיביות. אחד מחברי הרשת נעצר בדרכו לפעולה, ובתוך זמן קצר (עד ל-24 ביולי) נחשפה הרשת כולה, ומרבית חבריה נעצרו והועמדו לדין. באתר נידוני קהיר נכתב כי בעת שחברי החוליות נעצרו שהתה מרסל בעיר החוף ראס אל-בר, שם נעצרה ונלקחה לאלכסנדריה לחקירות תוך עינויים קשים.
שניים מחברי הרשת, שמואל עזר וד"ר משה מרזוק, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה בינואר 1955, שני חברי רשת נוספים זוכו ושוחררו, ושאר העצורים נידונו לתקופות מאסר ארוכות. מרסל ניניו נידונה ל-15 שנות מאסר. כמו כן הביאה חשיפת הרשת למעצרו של סוכן מודיעין ישראלי נוסף (סא"ל מאיר "מקס" בינט), שאף הוא פעל באותה העת במצרים. יממה לפני שאמור היה להעיד במשפט התאבד בינט בתאו.
כשנודע כישלון המבצע, הודיע שר הביטחון דאז, פנחס לבון, על התפטרותו. לבון המשיך וטען עד ימיו האחרונים כי לא הוא הורה להפעיל את החוליה במצרים. לעומתו טען ראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, כי הפעולה היתה מתואמת עם לבון ונעשתה בהוראתו. מספר ועדות הוקמו לחקור את הנושא. המפורסמת שבהן, ועדה שהקים ראש הממשלה לשעבר משה שרת (ועדת אולשן-דורי), לא הצליחה להכריע בשאלה "מי נתן את ההוראה". בהמשך התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני הוועדה היו מתואמות וכי זויף אחד המכתבים שהוצג בה.
לציבור בישראל נודעה "הפרשה" רק ב-1960 ובעקבות זאת התעוררה סערה. הפרשה נאסרה לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, למרות שבעולם נכתב עליה רבות.
במרץ 2005 נערך טקס הוקרה לנידוני קהיר ובני משפחותיהם, במעמד ראשי צה"ל ומערכת הביטחון, נידוני קהיר שנותרו בחיים ובני משפחותיהם ומשפחות החללים. הנשיא דאז משה קצב והרמטכ"ל משה יעלון העניקו להם תעודות הוקרה על מילוי שליחותם הביטחונית מטעם המדינה.
הנשיא הכיר רשמית בעובדה שאנשי הרשת "יצאו לשליחות ביטחונית בפעילות סודית על פי הוראת ממשלת ישראל. חלקם שילמו בחייהם וחלקם בחירותם למשך שנים רבות לאחר תלאות וייסורים", והודה כי "התקלה בעת ביצוע המשימה חשפה עננה כבדה בשמיה של מדינת ישראל ויצרה סביבה מבוכה קשה. ישראל נקלעה לאחד המשברים החמורים והקשים בתולדותיה".
לפנייה לכתב/ת 
