כוחם של האנשים הקטנים
בעולם המודרני, התפילה לגשם עלולה להיתפס כפרימיטיבית ומנותקת. אבל היא קופלת בתוכה את האמונה שהשפע בעולם תלוי בחסדים קטנים
לקראת ההיערכות לשנת הבצורת שהייתה צפויה לפני שנתיים, שלף שר החקלאות דאז אורי אריאל פתרון יצירתי: תפילה המונית למען הגשם בכותל המערבי. הרעיון של השר זכה לקיתונות של בוז וגלגולי עיניים, אבל במבט נוסף, התפילה לגשם מקפלת בתוכה סוד גדול ששווה להעניק לו מקום.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
רק לפני כמה ימים, בתפילת מוסף של שמיני עצרת, החלו המתפללים לבקש על הגשמים ולומר: "משיב רוח ומוריד הגשם". המשנה מפרטת לוח זמנים מדויק שמתאר מתי ראוי להתחיל להתפלל על הגשם, על מנת שכל העולים לרגל יספיקו להגיע אל בתיהם בלי להירטב.
עבורנו, בעולם המודרני, התפילה לגשם עלולה להיתפס כפרימיטיבית ומנותקת. איך אפשר להאמין שיש בכוחה של תפילה לפתוח שערי שמיים באופן מיידי, כך שיש לתזמן אותה? והאמונה הזו היא תמימה ושלמה ומיידית. בלב שלם האמינו ומאמינים יהודים שברגע שהם יבקשו על הגשם, יהיה מי שישמע, יהיה מי שיגשים. ולכן אין לבקש מוקדם מדי וצריך לבקש במדויק: "לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה, לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת, לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן".
כאשר הגשמים לא יורדים, על פי האמונה היהודית מדובר בעונש אלוהי על מעשי האדם. הגשם, השפע, הוא בהכרח שכר. היעדרו - עונש. אבל כאן נכנס הפלא. בעוד הבצורת היא עונש על מעשי הציבור כולו, שבירתה יכולה להתבצע דווקא בזכות האדם הבודד. במסכת תענית מובאים שורה של סיפורים שמתארים כיצד נפתחים שערי שמיים באופן פלאי דווקא בזכות תפילתו של האדם הפשוט, מן השורה, שעשה מעשה קטן - ותפילתו נענתה.
הסיפור הכי מוכר הוא סיפורו של חוני המעגל, אבל הסיפורים המעניינים באמת הם דווקא על דמויות שוליים. למשל אדם אנונימי שברגע שהחל לברך "משיב הרוח", נשבה הרוח, וכשקרא "מוריד הגשם", ירד הגשם. כשהלכו ובדקו מיהו אותו אדם מתברר שהוא מורה. ולא סתם מורה, מי שמלמד בני עניים כבני עשירים, מי שמשכנע ילדים מופרעים לשבת וללמוד כשהוא משחד אותם במשחק בבריכת הדגים שלו. כלומר לא איש ציבור, לא מי שמושקע באנשי המעשה המכובדים, אלא מי שמשקיע את עתותיו בילדים, בעניים, בעבריינים.
סיפור נוסף, שמופיע בתלמוד הירושלמי, מספר על בעליו של תיאטרון ובית בושת שהיה עובר בכל יום חמש עבירות ובכל זאת הוא מי שתפילתו הורידה גשם. כשחקרו חכמים הם גילו כי כאשר הגיעה אישה אל אותו אדם על מנת להצטרף אל בית הבושת, והיא בוכה, שאל אותה מדוע היא עושה זאת. האישה טענה כי היא מוכרת את גופה על מנת לפדות את בעלה מהשבי. באותו רגע אותו עבריין מכר את מיטתו וחפציו על מנת להביא לה את הסכום הדרוש, ובלבד שלא תידרדר אל העולם התחתון כמוהו וכמו הנשים שהוא העסיק.
האמונה שלפיה הורדת השפע אל העולם תלויה בחסדים קטנים של האדם הבודד, במבט אל שולי החברה, היא תפיסה של תיקון עולם. הרע, הפשע, הוא קולקטיבי. לכולנו יש בו יד ברמה זו או אחרת. אבל עבור העצמת הטוב, התיקון, נדרש רק מעשה אחד קטן על מנת להטות את הכף. התפיסה הזו למעשה מטילה את האחריות על כל אחד ואחת מאיתנו כפרטים, מגלגלת אלינו את הכדור. מה אנחנו עשינו היום שיאפשר לתפילתנו להיענות? מתי אנחנו העברנו את כובד המשקל אל מי שנמצא מחוץ לטווח הראייה המיידי שלנו?
בקרוב יירד הגשם, ואנו נקווה שבמציאות של התחממות גלובלית יהיו אלו גשמי ברכה. הלוא גם בתחום הזה יש לכולנו במה להשתפר. אפשר להיות ציניים כלפי הגישה ולפיה יש בכוחנו לייצר שינוי אמיתי במעשים קטנים, אבל אפשר גם לראות בכך בשורה מנחמת. מעודדת. לא בשמיים היא.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
חן ארצי סרור
מומלצים