לפני ההחזרה לירדן: ביקור במובלעת נהריים
לפי הסכם השלום עם ירדן, בעוד ימים ספורים צפויה לשוב המובלעת הישראלית שבצדו המזרחי של נהר הירדן לידי הממלכה. יצאנו לביקור מיוחד וגילינו נוף מרהיב, כעס על ההתעלמות מ"הטבח באי השלום" וקבלת פנים ירדנית נדירה. ואיך מתייחסים החקלאים שמעבדים את האדמות לנושא?
בעוד כשבועיים, ב-10 בנובמבר, צפויה לשוב המובלעת הישראלית שבצדו המזרחי של נהר הירדן המכונה "נהריים – אי השלום" לידי השליטה המלאה של הממלכה ההאשמית של ירדן. ימים ספורים לפני שהמובלעת חוזרת לידי הירדנים, יצאנו לסיור מצולם במקום, כדי להבין את המשמעויות עבור תושבי האזור וכדי לצפות באחד האתרים שיותר מזוהים עם החלום הציוני.
כדי להסביר איך קיים שטח חקלאי בצדו המזרחי של נהר הירדן, שכידוע מוגדר כגבול בין ישראל לירדן, צריך לחזור במנהרת הזמן לתחילת המאה הקודמת. בשנת 1927 יזם והקים פנחס רוטנברג את מפעל החשמל ההידרואלקטרי הראשון מסוגו בארץ ישראל, וכך הפך ממי שכונה "הזקן מנהריים" למייסד חברת החשמל הישראלית. רוטנברג בחר להקים את המפעל על אי קטן בנהר הירדן, סמוך למפגש עם נהר הירמוך – ומכאן שמו העברי של האתר המסקרן – נהריים.
בשנת 1949 במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין ממלכת ירדן למדינת ישראל הוחזרו השבויים הביתה ו-800 הדונם של השטח החקלאי שעל האי, למעט מפעל החשמל שנהרס והושחת, עברו לידי מדינת ישראל.
במשך עשרות השנים שחלפו מאז הקמת המדינה האי המפורסם התחבר לגדה המזרחית של נהר הירדן, מפעל החשמל ההידרואלקטרי הציוני ננטש, ואילו חברי קיבוץ אשדות יעקב הסמוך חרשו בשקדנות כל תלם ברחבי המובלעת כהצהרה פוליטית - ולאו דווקא מסיבות כלכליות.
"הכל תלוי במלך ירדן": לקראת החזרת המובלעות בצופר ונהריים
בשנת 1994 במסגרת הסכמי השלום עם ירדן המובלעת הישראלית חזרה לכותרות והוחלט במשותף על מתן "משטר מיוחד" לאזור, שבמסגרתו ישראל תכיר בריבונות ירדן באתר ואילו ירדן תכיר בקניין החקלאים הישראלים לאורך 25 שנה.
בהסכם נקבע כי החקלאים יורשו להיכנס לשטח ולעבד את הקרקע, שנקראה בשמה החדש "אי השלום" ללא שימוש בדרכון. בסיום התקופה האמורה, לפי ההסכם, יעבור אי השלום סופית לשליטת ירדן. במסגרת הסכמי השלום הוכפפה גם המובלעת הישראלית צופר שבערבה לתנאים דומים.
בשבוע הבא ימלאו 25 שנה לאירוע החתימה על הסכמי השלום עם ירדן בין ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל לבין מלך ירדן לשעבר חוסיין. בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני, דורש בתוקף ממדינת ישראל לקיים את ההסכם ההיסטורי כלשונו ודורש לקבל את שטחי המובלעות לידי ממלכת ירדן.
אבנר רון, חקלאי ותיק מקיבוץ אשדות יעקב שמעבד באופן רשמי את הקרקע באי השלום, פתח עבורנו את שער הברזל הכתום של גדר המערכת הישראלית בגדה המערבית של נהר הירדן. חצינו את נהר הירדן על-גבי גשר צר וצפינו בנוף המרהיב שכולל מפלים, ציפורים וצמחייה, ולאחר מכן התקדמנו אל עמדת הבידוק הירדני.
בעמדה הירדנית, שבאופן מפתיע מקבלת חשמל ומים מקיבוץ אשדות יעקב, החיילים הירדנים בדקו במשך דקות ארוכות את האישורים של רון, התייעצו בטלפון עם המפקד וערכו חיפוש ברכבנו. מאחר שצבא ירדן אוסר על כניסת עיתונאים וצוותי צילום לאתר, הסתננו לסיור במובלעת כתיירים.
אם שמים בצד את הרקע ההיסטורי של המקום, אפשר לומר שמדובר למעשה בגבעה מלאה בקוצים ובחזירי בר. באופן מפתיע לא ראינו סימנים בולטים לעיבוד הקרקע או להשקייה על-ידי החקלאים הישראלים.
לאחר שחצינו את עמדת הבידוק עלינו לתצפית מהגבעה השולטת על האזור, שבמרכזה בנו הירדנים אנדרטה לחיילי הלגיון. מנגד, בשטח עצמו לא מוזכר כלל אירוע הרצח של שבע הנערות הישראליות בפיגוע הטרור שכונה "הטבח בנהריים", שבמסגרתו ירד אחמד דקמסה, אז חייל ירדני, ממגדל השמירה וירה למוות מטווח קרוב בשבע תלמידות בית ספר מבית שמש.
אבנר רון, החקלאי הוותיק הזכיר כי "בעקבות הרצח, חוסיין מלך ירדן ביקר בישראל את המשפחות השכולות והתנצל באופן רשמי". מנגד, הוא הדגיש כי "כאן, בשטח הירדני, אין אזכור לרצח כי מבחינת הירדנים זה לא קרה". לדבריו, "היעדר המצבה המתבקשת לזכר הנרצחות באי השלום מטריד ומכעיס".
בהמשך, עברנו לתצפית קצרה על מפעל החשמל ההידרואלקטרי הנטוש שהקים פנחס רוטנברג. המפעל עצמו נמצא בשליטת ירדן מאז שנת 1949 והכניסה אליו אסורה. גם התעלה המקורית, שהעבירה בזמנו מים להפעלת הטורבינות הגדולות התייבשה – וכך הפך האי המפורסם לחלק בלתי נפרד מהגדה המזרחית של נהר הירדן. "מדובר בשטח הפקר במלוא מובן המילה, הירדנים לא משתמשים באתר והוא נטוש", הסביר רון.
צלילי המים שזרמו תחתינו בנהר הירדן הזמינו אותנו להיכנס באמצעות שביל משובש אל סבך צמחי הקנה המכסים את הגדה המזרחית של הנהר, שמשמש קו הגבול הבינלאומי. מדובר בג'ונגל אמיתי, ואפשר לראות בו סימנים רבים לנוכחות של חיות בר. לחיילי צה"ל ששירתו באזור, עשויים להתעורר זיכרונות של הקפצות אל גדר המערכת בעקבות הנוכחות של חזירי הבר.
לאחר מכן, צמוד לתחנת הרכבת הישנה והנטושה, פגשנו באופן נדיר כמה חיילים ירדנים שרחצו את המשאית שלהם באמצעות צינור מים שמגיע משטח ישראל. החיילים הסקרנים חייכו אלינו והזמינו אותנו להתכבד בתמרים. רון ציין שמדובר באירוע נדיר, מאחר שמאז "הטבח בנהריים" שוררת מתיחות גוברת בין התיירים הישראלים באתר לבין חיילי צבא ירדן המוצבים במקום.
לבסוף, סיפר לנו רון, כי לאור הכישלון במאבק הציבורי של תושבי האזור ולאור ההימנעות הבולטת של הפוליטיקאים מלעסוק בסיפור, הוא מתקשה לעכל את העובדה שבעתיד הקרוב שער הברזל הכתום יינעל, והוא יוכל לבקר בנהריים באמצעות דרכון בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
