אסיר "עסק הביש" שנותר בחיים: "לפני יומיים מרסל ניניו עוד חייכה"
מכרי המרגלת, שריצתה מאסר במצרים בעקבות חשיפת חוליה בשירות המודיעין הישראלי, ספדו לה לאחר מותה בגיל 89. אחד מחברי החוליה סיפר: "תמיד הרגשתי שבלעדיה אני אבוד". ראש המוסד לשעבר פרדו: "גיבורה אמיתית באירוע שבו חיילים משלמים מחיר על עוולות המפקדים"
בעוד כשבועיים הייתה אמורה מרסל ניניו לחגוג את יום הולדתה ה-90 בקרב חבריה ובני משפחתה. ההכנות לחגיגה של מי שנמנתה עם חוליית הריגול שנחשפה במצרים ב-1954 בפרשת "העסק הביש" היו בעיצומן. ואולם אתמול (יום ד') ליבה הכריע אותה - וניניו נפטרה בשיבה טובה בחדרה בבית אבות בהוד השרון.
המודיעין הצבאי של ישראל הכשיר והפעיל בתחילת שנות ה-50 חוליית ריגול במצרים מקרב 13 יהודים מקומיים. מטרת הקמת החוליה הייתה להפיל את משטרו של מלך מצרים דאז פארוק, שהיה עוין לישראל. ניניו התנדבה לרשת הריגול שהחלה לבצע פעולות חבלה כדי לשבש את יחסי מצרים עם ארצות הברית ובריטניה.
ב-1954 נחשפה החוליה וחבריה הובאו למשפט. שניים מחברי הרשת, שמואל עזר וד"ר משה מרזוק, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה בינואר 1955, שני חברי רשת נוספים זוכו ושוחררו, ושאר העצורים, ובכללם מרסל ניניו, נידונו לתקופות מאסר ארוכות. על ניניו נגזרו 15 שנות מאסר. ב-1968 היא שוחררה מהכלא המצרי במסגרת עסקת חילופי שבויים והגיעה לישראל.
"כאילו איבדתי חלק ממני"
רוברט דסה, אחד מחברי החוליה שנותרו בחיים, אמר אמש בעקבות מותה של ניניו כי "קשה לי מאוד, רק לפני יומיים היינו אצלה ואני שמח שראיתי שהיה לה חיוך על הפנים. תמיד הרגשתי שבלעדיה הייתי אבוד, בגלל מה שעברנו יחד אני והיא הבנו אחד את השנייה. עכשיו מגיע החלק הכי קשה - שאין לי יותר את מרסל, כאילו איבדתי חלק ממני".
דסה, שנידון אף הוא ל-15 שנות מאסר בכלא המצרי, ריצה את עונשו במתקן אחר. עם זאת, הקשר עם ניניו נשמר בזכות הודעות שהועברו באמצעות סוהרים שקיבלו שוחד. "כל השנים שהיינו בשבי לא ראיתי אותה פיזית כי הייתה בכלא נשים, אבל ניסיתי להגיע אליה, לדבר איתה, בשביל לשמוע איך היא עוברת את המאסר. נתתי שוחד לקצינים שם בשביל לשלוח לה מכתב".
סיום המאסר וההגעה לישראל היו משמחים, אך לא קלים לשניהם. לדסה, כך נדמה, יש עדיין בטן מלאה בעקבות השלכות חשיפת רשת הריגול: "אני לא מאשים את המדינה במה שקרה לנו, אבל אני כן מאשים אנשים במדינה. כשחזרנו ופגשנו את משה דיין, הוא בעצמו אמר לנו 'גם הפעם הייתי מוותר עליכם'. לי זה מאוד הפריע, לניניו פחות. היא היתה אישה חזקה".
רונית נבו, בתו של אלי בוגר שהיה בן זוגה של ניניו במשך כמעט 40 שנה, ספדה לה. "מרסל הייתה חלק משמעותי בחיי המשפחה והיו לה קשרים מאוד מיוחדים עם הנכדים והנינים שלה", סיפרה נבו. "היא הייתה מעורבת בחייהם עד ימיה האחרונים. הנישואים עם אבא שלי היו בחברות גדולה ועם חיים מאוד עשירים בתוכן ומשמעות".
גם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, ספד לניניו. לדבריו, "מרסל הייתה אישה משכמה ומעלה, גיבורה אמיתית באירוע קלאסי שבו החיילים משלמים מחיר על העוולות של המפקדים. פגשתי אותה כראש המוסד כמה פעמים וראיתי אישה אצילית, חכמה ונבונה, בעלת לב זהב וציונית אמיתית שהייתה בטוחה שהיא עושה את הדבר הכי חכם ונכון בהצטרפותה לקבוצה ההיא".
פרדו הוסיף כי "היא גם הייתה בטוחה שהמדינה מאחוריה, אף פעם לא באה בטענות והייתה נטולת מרמור. אין לי ספק ש-15 שנה בכלא המצרי, בטח כשאת יושבת בו על העבירות האלו, היו נוראיות. ממה שאני הכרתי, היא הייתה דמותה מרשימה וייצגה דמות של יהודי או יהודייה שיושבים בגולה ומסכימים להירתם לטובת המדינה. היא הייתה דוגמה קלאסית לציונות".
על הפרשה, שהותרה לפרסום לציבור בישראל רק ב-1960, אמר פרדו כי "אם להיות עדין, זו שיטת עבודה של מדינה צעירה שההבנה המקצועית שלה בתחום הזה הייתה לא קיימת. המבצע, גם אם היה מצליח, לא היה משיג כלום. זה היה מעשה טיפשי".
המפקד של רשת הריגול: "אמרתי לניניו 'את צודקת'"
ב-2016 פרסם רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" ריאיון עם אברהם דר - המפקד הראשון של רשת הריגול היהודית שנחשפה במצרים. דר, מהאבות המייסדים של המודיעין הישראלי, לא שכח ולא סלח על הדרך שבה נהגה מדינת ישראל באנשי רשת הריגול שהקים: "זה מעשה נורא, שאין לו כפרה", אמר אז דר, "ואשמתו תהיה תלויה לעד על מדינת ישראל ומנהיגיה בעת ההיא".
דר סיפר אז עוד כי מפקד יחידה 131 של המודיעין הישראלי, מרדכי בנצור, פנה אליו אחרי שחברי הרשת החלו להיעצר בזה אחר זה. "פתאום, ביום אחד ביולי 1954, מופיע אצלי בנצור, ורואים עליו שהוא מתוח מאוד, כמעט על סף בכי. 'אברהם, אברהם, תשמע, יש לנו ידיעה שנאסרו כמה מהחבר''ה האלה", סיפר דר שלא היסס ויצא לקהיר דרך אירופה וסודן.
לדבריו, "ממש כשהתכוונתי לעלות על המטוס למצרים, הגיעה הידיעה ששמי פורסם בכלי התקשורת שם. פיליפ נתנזון (אחד מאנשי המחתרת) נשבר בעינויים הנוראיים שעבר וחשף אותי למודיעין המצרי. הוכרזתי כמבוקש". לימים נשפט דר שלא בפניו למאסר עולם, גזר דין שלפחות רשמית תקף במצרים עד היום.
דר שב לפריז כדי לרכז משם את מאמצי החילוץ של ישראל. שם הגיעה לאוזניו הידיעה הקשה: תפיסת הרשת הובילה ללכידתו של מקס בינט, איש יחידה 131, שהתאבד בכלא בגלל עינויי התופת. המצרים העבירו את גופתו של בינט לקבורה באיטליה. דר הגיע בזהות בדויה כ"נציג המשפחה". "ואני עומד שם בגשם שוטף, רואה מרחוק את הגופה מוכנסת לקבורה בקומות ומרגיש נורא וחסר אונים".
משם הוזעק דר בדחיפות לירושלים, לפגישה עם שר הביטחון פנחס לבון. השר חש כי הביצה הפוליטית מבעבעת סביב הפרשה. בדו"ח סיכום של אותה פגישה כתב דר: "במשך כל השיחה, שארכה כשעה וחצי, לא יכולתי להשתחרר מהרגשה לא נוחה, ששר הביטחון לא התכוון לקבל את האינפורמציה שלי כמו שהיא, אלא השתדל לכוון אותי כי אסכים עימו בקלות דעתם של מפקדיי (כלומר, שה"אשמה" על הפעלת הרשת מוטלת עליהם ולא עליו). הייתי כל הזמן בהרגשת מתיחות... נפגעתי קשה מכל אופי השיחה".
לבון אסר על דר לחזור לאירופה. במקום זאת רתם אותו לטובת מסע יחסי הציבור שיזם. "הוא הפגיש אותי עם (נתן) אלתרמן ומשה שמיר שיכתבו על מרסל (ניניו) לעשות פאבליק רילשנס, כי מדובר באנשים נפלאים".
ב-1956, לאחר סיום מבצע סיני, היה דר בתפקיד בתעלה - ולא ידע כי ישראל מנהלת מגעים להחלפת שבויים עם מצרים. בין השבויים היה גם גנרל פואד דיגאווי, אז מושל עזה שנכבשה. אותו דיגאווי היה אב בית הדין שחרץ את דינם של אנשי הרשת שנה קודם לכן. ועדיין, ישראל לא ביקשה כי במסגרת חילופי השבויים ישוחררו גם אנשי המחתרת. דר גילה זאת מאוחר יותר ורתח.
השנים חלפו, דר השתחרר והפך לאיש עסקים, שמדי פעם מגויס למשימות מיוחדות של אמ"ן והמוסד. בסתר ליבו קיווה והמתין להזדמנות לשחרר את מגויסיו. ב-1967, עם הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים, שוב נפלו בשבי הישראלי אלפי מצרים, כולל גנרלים בכירים ביותר. "ופתאום אני שומע שדיין שוב מתכוון להעלות להצבעה בממשלה עסקת חילופי שבויים בלי להזכיר את אסירי הפרשה. אמרתי לעצמי: עד כאן. אני לא אתן לזה לקרות. מספיק".
דר פתח במרתון פגישות נוסף. ראש המוסד, מאיר עמית; שרים; חברי כנסת. "אמרתי להם: אתם השתגעתם? אלה לא אסירי ציון, אלא קציני צה"ל, סרן ורב־סרן וסגן. איך אתם לא קושרים אותם בעסקה? באתי גם למשה דיין, זרקתי לו: אם אתה לא יכול לעזור, לפחות אל תפריע. והוא מביט בי בעין האחת שלו ואני רואה כמה הוא כועס וכמה הוא שונא אותי".
בסופו של דבר, הלחץ הועיל. ראש הממשלה אשכול הורה על עצירת העסקה, עד שלא תתקבל הסכמתו של נאצר לשחרור אסירי הפרשה. נאצר הסכים - וגם עמד במילתו.
"לרגע הזה חיכיתי"
דר היה אחד מהראשונים שפגש את אסירי הפרשה כשהגיעו לארץ ב-1968. "ראיתי את מבטו השואל של פיליפ נתנזון, שלא הכיר אף אחד והיה נבוך מתשומת הלב, עד שהוא ראה אותי ופניו אורו. ואני כל כך שמחתי וליבי רחב. לרגע הזה חיכיתי. הילדים שגייסתי חזרו סוף־סוף הביתה".
ב-15 בפברואר 1968 נערכה מסיבת קבלת פנים בפורום מצומצם בביתו של צבי אהרוני, אז ראש "קיסריה", אגף המבצעים של המוסד. דר נשא את הנאום המרכזי: "מימיי לא התרגשתי באותה המידה כפי שהתרגשתי הפעם. אפשר להגיד שעברתי מצבים לא קלים בחיים. היו לי כמה וכמה דברים שיכולתי להרשות לעצמי להתרגש, אבל הפעם זה היה באמת... זה היה דבר גדול. ואני באמת מודה לכם שחזרתם הביתה, כי לי זו הייתה מעמסה 14 שנים... כי לא מספיק שנתת דוגמה אישית, צריך להמשיך לנסות להביאם הביתה, תודה לכם שאתם כאן".
ולמרות השמחה, דר הבחין מיד כי משוחררי קהיר "חזרו שבורים לגמרי. הם מתו אחד אחרי השני. העינויים, עבודת הפרך, השנים בכלא הטחוב והקר, הבדידות, שברו את נפשם ורוחם".
דבריה של מרסל ניניו, המתאמת שגייס, הדהדו בזיכרונו. "היא אמרה לי בטון מאשים משהו: 'תשמע, אברהם, אני אוהבת אותך ואתה הכל, אבל אתה גייסת אותי. בלעדיך לא הייתי עוברת את זה. אתה גייסת אותי'. מה אני יכול להגיד לה? אמרתי לה: את צודקת. זה שאת עוד אוהבת אותי, אוהבת אותי בתור בן אדם, זה דבר גדול בשבילי".
לבקשת משפחתה, מרסל ניניו תובא למנוחות בקיבוץ עינת מחר בשעה 11:00.
לפנייה לכתב/ת 
