על נערי גבעות ואלופים במיל'
שנים חשבתי שצריך להתנער מאירוע כמו תקיפת החיילים במאחז קומי אורי. אבל גם אני השתניתי והיום אני חושבת אחרת: חייבים לנהל אותו
אנחנו חיים במציאות משתנה שבה שום דבר לא באמת עומד במקום. גם נערי הגבעות לא, גם תושבי יצהר לא. היחידים שאולי תקועים הם כמה גנרלים לשעבר שמומחים למה שהיה, אבל לא למה שקורה ובטח לא למה שיקרה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
נערי הגבעות הוותיקים הם כבר לא נערים, סיפור חייהם שופך מעט אור על תהליכים חשובים שרובנו מעדיפים לצבוע אותם בשחור ולבן, אבל הם הרבה יותר מזה. "זקני הגבעות" שהתבגרו יודעים לספר היום את סיפורם של נערים שזעקו לעזרה, את סיפורה של אהבה גדולה לארץ לצד כאב גדול ואכזבה. את תחושת הבגידה, את אובדן הסמכות והדרך, את הפינוי הראשון שהתיר צלקות, את הבדידות על הגבעה, את הקור והרעב, את הלחץ החברתי ואת הפחד.
את הגינויים וההתנערות הם גם זוכרים היטב, גם הם הותירו צלקות. הגינויים, המעצרים והחקירות גרמו להם בסופו של דבר לרדת מהגבעה ולהתייאש. לכאורה הייאוש הזה מבורך, כי חזרו לתלם, אבל ייאוש זה דבר לא בריא. חלקם הורידו את הפאות והכיפה, חלקם הפכו לאנרכיסטים שמאלנים, וחלקם איבדו את מעט האמון שעוד נותר בהם.
באשר לתקרית תקיפת החיילים במאחז קומי אורי - לכל דבר יש מחיר, והשאלה הגדולה היא אם אנחנו רוצים לנהל את האירוע הזה או להתנער ממנו. במשך שנים חשבתי שצריך להתנער, אבל היום אני חושבת אחרת – חייבים לנהל אותו. מאחורי כל נער שזורק אבן יש משפחה מפורקת שזקוקה לעזרה. מאחורי כל נער כזה מסתתר האדם הבוגר שהוא יהפוך להיות ביום מן הימים. לצד הקווים האדומים שחייבים להציב יש לנו גם אחריות גדולה. התנערות בלבד לא תוביל אליה, אלא רק תעביר את הבעיה למקום אחר. הנערים האלו הם בתחום האחריות שלנו, ולכן אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו מה נדרש מאיתנו כהורים ומה נדרש מאיתנו כחברה וכמדינה.
הנהגת ההתיישבות, יחד עם אנשי המקצוע ברשויות המקומיות ועם משרדי החינוך והרווחה, עושים את זה כבר כמה שנים. אירועי דומא ותגי המחיר הבהירו לכולם שאי אפשר אחרת. גם כשמדובר בנערים שאינם תושבי האזור, גם כשמדובר בנערים שיום אחד הם כאן ולמחרת הם אינם. כיום יש רבים שפועלים להשבתם של נערי הגבעות חזרה הביתה, חזרה למסגרת, לגייס אותם לצבא ולנתב את האהבה הגדולה שלהם לארץ לעשייה חיובית, כזו שהולכת יד ביד עם המדינה ולא מרימה עליה יד.
גם החוות החקלאיות שקמות על אדמות מדינה ברחבי יהודה ושומרון הן דרך להליכה משותפת: הן נותנות מענה לצורך באחיזה ישראלית באדמות המדינה בשטחי סי (אינטרס לאומי גם למי שמעוניין לנהל משא ומתן על השטח) וגם מסייעות לנערים שמגיעים לשם. המשפחות הבוגרות שחיות בחוות יוצרות מסגרת, העבודה הפיזית הקשה מנקזת אליה את כל הכוחות, והחקלאים, זן נדיר של אנשים שהולך ונעלם בארצנו, זוכים לקבלת תמיכה וסיוע שמאפשרים להם לשרוד למרות כל הקשיים.
מומלץ למי שיוצא נגד, בעיקר אם הוא אלוף במיל', לצאת גם לשטח, לראות ולשמוע את האנשים. דברים משתנים, וחבל לצאת מנותק.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
