סיפורה של שפחה יהודייה: אטווד קראה את פרשת בראשית

לא דיסטופיה, היסטוריה

בימים האחרונים מצאתי את עצמי שקועה בלב הספר החדש של מרגרט אטווד (The Testaments). במהלך הקריאה המייסרת שאלתי את עצמי מדוע היא בוחרת לתאר בצורה חיה, ובפירוט זוועות עתידיות שתעשה פטריארכיה נוצרית-דתית בנשותיה. אלא שהמחנק שהרגשתי לא נבע מתיאורי זוועות שאולי כן ואולי לא יקרו, אלא מכך שכל מה שמתואר ואף נורא ממנו - מתרחש בעולם שלי.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

חלק מהזוועות טעמתי על בשרי. חלק הן מנת חלקן של נשים אחרות. "דיסטופיה", כך מכנים רבים את הסדרה "סיפורה של שיפחה", אבל זו לא דיסטופיה זו היסטוריה, וגרוע מכך, זו כתיבה כמעט תיעודית. שהרי שום דבר שקראתי בספר לא משתווה לדיקטטורה הרצחנית של מילת נשים (המתקיימת גם ממש קרוב לבית שלנו).

בכל פעם שסגרתי את הספר, ערכתי רשימת מלאי המשווה בין מדינת "גלעד" של אטווד - למדינת ישראל שלי.

רשימת מלאי

את תפיסת העולם ולפיה תפקידה העיקרי של אישה להביא ילדים לעולם, אני מכירה היטב: אני זוכרת את המורה להיסטוריה מהתיכון (חסידת גור, נדמה לי), שהתערבה בשיחת הבנות שלנו אודות מקומות ההשמה לשירות הלאומי וקבעה: "תתחתנו ותביאו כמה שיותר יהודים לעולם, זה השירות הלאומי האמיתי". אני מכירה רבנים שאוסרים על נשים להשתמש באמצעי מניעה, ונשים שמבקשות עצה מהרבנים האלה. 

אני מכירה נשים שנכנסו להריון גם במצבים מסכני חיים, ואת אנשי הדת והקהילות שתומכים בתרבות הזו. או לחילופין, נשים שמקבלות טיפולים הורמונליים - רק על מנת להתאים את ימי הביוץ לדרישות ההלכה, ולהן רבנים, רופאים ורופאות רבים ורבות המורים להן לעשות כך, ומשתפים עם זה פעולה.

אני חיה במדינה ששר החינוך שלה תמך בטיפולי המרה וש(סגן) שר הבריאות שלה מגן על פדופילית שיש נגדה 74 אישומים, שחשוד בשוחד של פסיכיאטרים על מנת שישתפו אתו פעולה, והם שיתפו (והכול עדיין לכאורה).

אני חיה במדינה שבה נרצחות מידי שנה כעשרים נשים על ידי קרובי המשפחה שלהן.

ובכל זאת הבדל

מה שעושה את החיים בישראל אפשריים הוא שמותר לי לכתוב את הדברים האלה ומותר לי לבכות אותם בראש חוצות. יש לנו אפשרות להצביע על עוולות, להילחם, להיאבק, לחמול, לדאוג, להפגין אחוות אחיות ואחים - ואפילו להשיג הישגים. כן, נפצעתי קשות. תמימות לא הייתה וכבר לא תהיה בחיי, ובכל זאת שפר גורלי. אני מברכת על שנולדתי בימים האלה ובמקום הזה.

חווה וכיפה אדומה

המילים הנשיות הראשונות בתורה מופיעות בבראשית ג', בשיחת נחש וחווה, שווריאציה עליה נמצאת באגדת "כיפה אדומה". שתי המסורות משרתות מטרה זהה: הצגת האישה כקלת דעת שמתפתה לשוחח עם זרים מפוקפקים, שנענית לתשוקותיה ומפרה את מצוות המבוגרים (אמא או אלוהים). שתיהן ממיתות אסון על האנשים בסביבתן. זה הארכיטיפ הנשי.

קלת דעת וממיטת אסון. חווה

בהתאם לחטא, נקבע העונש: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". האישה לא תהיה עוד בטבע, מוקפת עצים ונחשים. חייה יתמקדו בבית - ופריון יהיה ייעודה המרכזי והוא ייכרך בכאב ובסכנת חיים. כיוון שהאישה נכנעת לתשוקות – תוכפף תשוקתה לבעלה.

לגייס נשים נגד עצמן

בתבונה בחרה אטווד להאיר דמויות של נשים ממעמדות שונים, שלכולן תפקיד בדיכוי נשים. אין דבר יעיל יותר מגיוס אנשים לדיכוי הקבוצה שעמה הם מזוהים. הם מבינים את השפה ואת הרגישויות, הם יודעים היכן ללחוץ - והם זוכים לאהדת המדוכאים. כך הופעלו עבדים נגד עבדים, יהודים נגד יהודים ונשים נגד נשים. ספר בראשית, שמבסס את דמותו של האל האחד ואת ניצחון הגבריות על הנשיות, מציע אסטרטגיות שונות לשימוש בנשים לדיכוי אחיותיהן.

"סיפורה של שפחה" - לא רחוק מאוד ממציאות חיינו

סיפור בראשית מציע אסטרטגיה ושמה "הכול בגללך'". אנחנו מכירות את זה מעלבונות שנשלחים לנהגות, מהאשמת נשים באונס של עצמן ומהדרכים הרבות שבהן מסבירים לנו מדוע אישה לא יכולה להיות רבה ראשית, חזנית, עדה, פוסקת הלכה, ראשת ממשלה או רמטכ"ל.

סיפור האכילה מפרי עץ הדעת מבקש ללמד אותנו, הנשים, שאנחנו אשמות בגירוש מגן העדן - ואנו הבאנו על עצמנו את השליטה הגברית, ולכן עלינו לשאת בגאון את נחיתותנו ולא לבוא בדרישות.

טרילוגיה מקרית ומאתגרת

בנוסף לבראשית ולספרה של אטווד, אני עסוקה בימים האחרונים בבדיקת פסיקותיו של הרב אבינר בענייני נשים. "עשרת הדיברות לילדה צנועה", המסמך המצמרר שפרסם (בעודו טוען במקום אחד שמדובר במקבץ שהוא ערך מתוך מכתבים שונים ששלחו אליו ילדות, ובמקום אחר שזהו מכתב אוטנטי ששלחה ילדה אחת, ואף הוסיפה לו ציור) - העלה בי זיכרונות לפסקי הלכה נוספים שלו בענייני צניעות נשים.

לכולם, שני מכנים משותפים שריתקו אותי: האחד – בכולם משתמש הרב אבינר בסיפורים על נשים מהתרבות היהודית שמעשיהן תומכים בעמדות ההלכתיות שלו. השני – שלמסורות האלו שמציע הרב אין בסיס במקורות (ככל שבדיקותיי העלו. ואם מישהי תמצא ביסוס – אודה לה ואפרסם).

ילתא אהובתי מגויסת לצבא של אבינר

המקור הראשון שמשך את תשומת לבי וזעמי, היה הגיוס שעשה הרב אבינר לילתא, שעל פי המסופר חיה בבבל במאה השלישית לספירה, ולברוריה שעל פי המסופר, חיה בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. שתיהן חכמות ודעתניות וגם בנות משפחה של תלמידי חכמים. הרב אבינר פרסם שאלה שקיבל, לדבריו, מקבוצת נשים ששאלו האם יוכלו לקרוא לעצמן (ולא לגברים) את מגילת אסתר. הוא מאוד לא התלהב מהרעיון, ובסיום דבריו הציג ראיה היסטורית מרתקת.

"במשך כל הדורות היו נשים גדולות בחוכמה ובחסד, שהגיעו לדרגות רמות, שלא נזקקו לקרוא בעצמן במגילה. ברוריה לא קראה במגילה, ולא ילתא". לרגע חשבתי שהרב אבינר מכיר מקור תלמודי שנעלם ממני, אלא שכאמור, לא מצאתי מקור שכזה ביחס לילתא או ברוריה. אין לנו מושג איך חגגו שתי נשים אלה את חג הפורים. גם לרב אבינר אין.

הוא אולי מניח שהקוראות והקוראים לא בקיאים במקורות ולא יעזו לערער על דבריו. האגדה של הרב אבינר על ברוריה וילתא שווה מבחינת רמת הטיעון, לבדיחה המסבירה איך אנחנו יודעות שיצחק אבינו חבש כיפה (שהרי כתוב "ויצא יצחק". וכי יעלה על דעתנו שהוא יצא בלי כיפה?) כך, בניגוד לרצונן, גויסו שתי נשים חכמות וחשובות לדיכוי אחיותיהן המבקשות לקרוא מגילת אסתר.

גם מיכל בת שאול במגויסות

מסורת תלמודית נועזת מספרת: "מיכל בת שאול הייתה לובשת תפילין". אלא שגם את נועזותה של מיכל ביקש אבינר לנעוץ כחרב בתודעתן של הפמיניסטיות. לדבריו, הופנתה אליו שאלה זו: "האם אישה יכולה להניח תפילין, כמו מיכל בת שאול"? וזו תגובתו: "את לא מיכל בת שאול. ועוד, מיכל בת שאול הניחה תפילין בצינעה ולא בהפגניות" (כך במקור).

הרב שלמה אבינר(צילום: אורות)

על שני הדברים אני שואלת: מניין לך? יתר על כן, אם מיכל הניחה תפילין בצניעות, איך ידעו על כך חכמי התלמוד. אני לא יודעת אם ומי הייתה מיכל, ואין לי ספק שהיא ואביה לא הניחו תפילין. אבל מסורת עתיקה ביקשה לייחס למיכל את הכוח הזה, ונשים שומרות הלכה רוצות להיסמך עליו. אלא שהרב אבינר נלחם בנו מנסה לעקר את המסורת, לסרס את מיכל ולשתמש בה נגד ממשיכות דרכה.

כך עשה הרב אבינר גם כשטען, כנגד דרשניות, שנחמה ליבוביץ' "סירבה בתוקף" להרצות בבתי כנסת, וזאת בניגוד לעדויות על הרצאותיה. את העקבות של שיטתו מצאתי גם ב"עשרת הדיברות לילדה צנועה", כאשר באחד הסעיפים מתנצלת הילדה שהיא מכסה את ידיה רק עד המפרק, ולא את האצבעות עצמן, כפי שנהגו בבית שאול. אלא שהמדרש שעליו מסתמכת "הילדה" עוסק בגברים בלבד, בבני שאול, ובאצבעות הרגליים שלהם. לפמיניזם היהודי יש מעט מודלים נשיים להיעזר בהם, אבל כל אחת מהן יחידה במינה. אנחנו נשמור על כבודן - וכבודן יגן עלינו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

עונג היה לקרוא את דבריו המעניינים והענייניים של דני בן טל על המושג "הבל", ובשמחה אני מתייחסת אליהם בסרטון המצורף.

שבת שלום!