חז"ל הכירו נשים דיינות: הגילויים המפתיעים של מגילת קהלת

אולי די עם ה"יציאה מאזור הנוחות"

הדיבורים על "יציאה מאזור הנוחות" הפכו לקלישאה משמימה, ציפייה להישג רוחני בתמורה לשינוי מזערי בתנאי החיים: ריהוט הדירה, סגנון הלבוש או שכונות המגורים. כל תנודה זוכה בימינו לציון "יציאה מאזור הנוחות", כאילו החיים הם וריאציה על "הנסיכה על העדשה"; חיים מפונקים שמתערערים בשל גרגר שהונח תחת שכבות של מזרנים, ובתמורה להשלמה עם חוסר הנוחות אנו מצפות לזכות ב"אושר ועושר".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

להסכים להיות חכמות יותר, פירושו להיות אמיצות הרבה יותר. את התעוזה הנדרשת לחיים היטיבה לתאר אווה קליפי, בשיר קצר שזכה לפופולריות (תרגם מפינית: רמי סערי):

תגידי מיד אם אני מפריע,

הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,

ואני תכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,

השבתי לו

אתה מטלטל את כל קיומי.

ברוך הבא.

התבוננות על המציאות ועל הנפש, ניקוי הנשמה מרעשים של חרדות שווא, חישוב מסלול מחדש ומציאת הדרך הפשוטה (אם יש כזו) דורשים הסכמה לבהלה, נכונות לגלות שטעינו, שאנחנו לבד ואין בעולם מי שיכולה להורות לנו את הדרך. זו, ולא "יציאה מאזור הנוחות", היא רמת הבגרות הנדרשת ממי שלא מוכנה להחמיץ את החיים.  

את האמת הזו פורשת בפנינו מידי סוכות, מגילת קהלת הנקראת בבתי הכנסת בימים שבהם הקהילה נדרשת לצאת מהבית, לגור בסוכה ולהיזכר בארבעים שנות נדודים במדבר. בין אם שלמה כתב את קהלת, או שהספר נכתב שנים רבות אחר כך, אין ספק שמדובר במחבר חכם ונועז שמזמין אותנו למסע בספינתו המטלטלת במים סוערים.

הבל ורעות רוח

המילה המזוהה עם קהלת היא "הבל" (באופן לא מפתיע, הספר הבא בנפוצות השימוש ב"הבל" הוא איוב). ההבל, אד דק שהיה ואיננו, משמש בספר קהלת לביטול כל תחושת הישג, כל חוויה של הבנת החיים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

המחבר שב ומנסה להבין את העולם ותמיד חוזר לנקודת המוצא: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". הוא לא מתייאש מהבדיקות אך לא מתפתה להתאהב במסעות שלו, בקצה השביל ממתינה לו תובנה שאין בלתה -"וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל".

מידי סוכות אני נפעמת מהעוז ומהכאב של קהלת. כשהרוח מנדנדת את דפנות הסוכה והגשם חודר את הסכך, אנחנו מוזמנות להבין מהו אומץ לב, ומה בין יציאה מאזור הנוחות - לטלטלה רוחנית.

האומץ של קהלת והתעוזה של חז"ל

חכמי המשנה ישבו על השלטר של התנ"ך. הייתה להם יכולת לסגור או לפתוח כמה מהצינורות שדרכם עברו אחרוני ספרי התנ"ך. מובן שספר קהלת היה על הכוונת של הצנזורה (שבת ל', ע"ב): "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה". אבל הם מצאו תירוץ: "שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". העטיפה של הספר גזרה לטובה את דינו, וכך זכינו בלב הפועם שלו: חיבוטי נפש, מסעות רוחניים וייאוש תהומי.

בבית המדרש של הטוקבקים

מדהים ומצער אותי לקרוא ב"בית המדרש של הטוקבקים", את הטענה שאני לועגת לחכמי התורה שבעל-פה. ההיפך הוא הנכון, בכל פעם שאני מבקשת להראות שהם רחקו מפשט התורה והציעו פירושים יצירתיים, השתמשו בהומור, בחוצפה או בביקורת חריפה בלימוד התורה - אני שרה שיר הלל ליושר ולעוז רוחם. אני גאה להיות חלק מהעם היהודי, ואני מתברכת בהיותי נצר ליוצרים מבריקים, ישרים, מרחיקי ראות ולכת. אני עצובה שהתרבות היהודית בת זמננו נוטשת את דרכם. על כך אני נאבקת, ואני לא מתכוונת לוותר.

להיות זבוב על קיר בית המדרש

הייתי רוצה לראות את קהלת מתארח בבית המדרש התלמודי, שותה קפה עם רבי מאיר וברוריה, פוסע עם רבן יוחנן בן זכאי בדרך העצובה והמפוכחת מירושלים ליבנה - או מערער על הנחרצות הדתית והפוליטית של רבי עקיבא. קהלת הוא חוליה הכרחית בין תום התורה שבכתב, למכאובי התורה שבעל-פה.

מנהרת זמן מערערת

דרשה תלמודית על פסוקי "קהלת'" היא חתירה בתוך חתירה, מפגש בין חומרי הנפץ של הנשמה. בחיפושו המיואש אחר האושר מנסה "קהלת" את העוצמה הכלכלית כתריס בפני הכאב הקיומי: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה". מובן שמסקנות ניסיון זה הן "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

חז"ל מציעים לפסוקים אלה פרשנות שמכניסה את המבוכה אל הבית הרוחני שלהם, בית המדרש. הפרשנות הרדיקלית קושרת בין ההבל ללמדנות (קהלת רבה ב'): "בניתי לי בתים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נטעתי לי כרמים - אלו שורות של תלמידי חכמים שהם יושבים שורות-שורות ככרם. עשיתי לי גנות ופרדסים - אלו משניות. ונטעתי בהם עץ כל פרי - זה התלמוד. עשיתי לי ברכות מים -  אלו הדרשות. להשקות מהם יער צומח עצים - אלו תלמידי חכמים. כנסתי לי גם כסף וזהב - אלו דברי תורה. עשיתי לי שרים ושרות - אלו התוספתות משוררים זכרים משוררות נקבות, שדה ושדות - דיינים זכרים ודיינות נקבות".

העושר החומרי שציין "קהלת" תורגם בדרשה זו לתורה שבכתב ובעיקר לתורה שבעל-פה. קביעתו "הכול הבל ורעות רוח", הופכת לטענה קשה על עולם התורה: תלמידי חכמים, דרשות, בתי מדרש ובתי כנסת – "הכול הבל ורעות רוח". עצובים אבל לא מיואשים, מישירים חז"ל מבטם לחידת הקיום, ולמרות שהבינו שגם עולמם הבל - הם ממשיכים, כמו סיזיפוס, לעשות את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות, ללמוד תורה.

אופס

סיומה של הדרשה התלמודית צופן מתנה מיוחדת לימים ולזמן הזה; מתנה לדורות שזכו להעיר את פלא השוויון המגדרי בקהילות מגוונות וגם בעולם ההלכתי. בבואם להסביר את המילים המקראיות הייחודיות "שידה ושידות" שבהן מתפאר "קהלת" בסיום רשימת הישגיו החומריים, בוחרים הדרשנים לפרשם כ"דיינים ודיינות".

כמשיחים לפי תומם, מספרים לנו הדרשנים שיש בעולם לא רק דיינים אלא גם דיינות. אם לא די בכך, הם ממקמים את העיסוק הנשי הנפלא הזה בבית הדין של שלמה המלך. חכמי הדורות העדיפו להתעלם מהרגע הדרשני המיוחד שלפנינו, ומי שלא התעלם, לרוב ניסה להחריש את ההצעה המרעישה של המדרש ובנה תילי פרשנויות במקום לומר בפשטות: מן הראוי שיהיו בעולם היהודי גם דיינות. אלו המתנות הנפלאות והמפתיעות שבאות לעולם כשיש נכונות לשאול את כל השאלות.

זכותו תגן עלינו

הרב חיים דוד הלוי היה חכם יהודי ממוצא טורקי שגדל בירושלים והיה רבה של תל אביב; פוסק הלכה מרשים ועצמאי, שהבין היכן ההלכה מתחילה והיכן כוחה מסתיים. בשלב מוקדם (ביחס לאחיו לרבנות), נענה הרב חיים דוד הלוי לאתגרי המתח שבין מעמד האישה וההלכה.

הרב מתייחס לדרשה שלפנינו ומצביע על הפתח ההלכתי להצבתן של נשים בתפקידי דיינות (עשה לך רב ח', ע"ט): "ייתכן שהמדרש הנ"ל סובר שנשים כשרות לדון, או ששלמה ומועצתו קיבלו נשים אלו כדיינות, וקבלה ודאי שמועילה, והכל כשרים לדון בקבלה. וקבלת גדולי הקהל מספיקה ואין צורך שכל העומדים לדין יקבלו עליהם. וכך מצאנו 'דיינות נקבות' כלשון המדרש, ואין סתירה להלכה". כן ירבו רבנים פקוחי לב ועיניים.

מישהו שלח לי מתנות

עם תחילת השנה מציע המדרש מתנות לתלמידות החכמות הטוענות לתפקידי דיינות, ולנשים היקרות בקבוצת "לא נבחרות לא בוחרות". בפעם הבאה שהם אומרים לכן "לצערנו ההלכה לא מאפשרת", טלטלו את עולמם והגישו להן את מדרש קהלת.

שבת שלום!