שכחו משמירת הערך

בשיתוף ynet רכב חדש

האם בעוד כמה שנים מכוניות ישמרו על ערכן כפי שהן כבר היום לא מצטיינות בלשמור? התשובה מורכבת, אבל יכול להיות שבעוד כמה חודשים אפילו, מכוניות לא ישמרו על ערכן כמו פעם. למה הכוונה? כבר עכשיו אנחנו מרגישים היטב שמכוניות חדשות מאבדות יותר מערכן. וזה תהליך טבעי.

(צילום: עידו ארז)

בשנות השבעים והשמונים עדיין היו קונים שעמדו בתור בימי שישי כדי לקנות את הסובארו הישנה של אבא, שעברה החלפת מנוע ונסעה חצי מיליון קילומטרים אבל הייתה "כמו חדשה" כי בכל השכונה ידעו שאבא שומר מצוין על הסובארו שלו. ואז הגיעו הרבה מותגי רכב גדולים נוספים לישראל, ההיצע עלה לרמות שלא חלמנו עליו פעם וכיום מאד מבלבל את הקונים.

וכעת כבישי ישראל מוצפים. אבל זו לא הבעיה העיקרית שלנו, או בעצם אולי כן, בגלל ההצפה. הבעיה העיקרית שלנו היא שמתישהו בשנה הבאה, מדינת ישראל עומדת ככל הנראה לשנות לחלוטין את ההתייחסות שלה למכונית: ממשהו שמגיעים איתו ממקום למקום בניחותא ובשמחה למשהו בעייתי, מזהם, מייצר גודש.

את העדויות הראשונות אנחנו כבר רואים בשטח: עיריית תל אביב הודיעה רק לפני חודשים ספורים כי היא משנה מדיניות: תל אביב כבר לא תהיה עיר ידידותית למכוניות, אלא עיר ידידותית להולכי רגל ולאמצעי תחבורה חלופיים. בשלב הראשון שלח ראש העיר את הפקחים לתת דו"חות למכוניות שגודשות את מדרכות העיר בלילות, והפקיע גם חניות לטובת תחבורה שיתופית. התוצאה היא שכל מי שמחזיק בבעלותו במכונית מבין את המסר שכנראה זה לא משתלם.

ויש גם דרכים אחרות להעביר מסרים לציבור. יש סיכוי שבשנה הבאה המדינה תציג תכנית מס חדשה שמבוססת על אגרות גודש. לנו זה אומר שמי שרוצה להיכנס למרכזי הערים יצטרך לשלם על זה והתשלום יהיה יקר (תשאלו כל בעל ריינג' רובר בלונדון). המשמעות היא שמי שמחזיק במכונית שבבעלותו ימצא עצמו עם משהו שלא באמת משרת אותו, ושיתכן בהחלט שהוא לא צריך. התחזוקה יקרה, הביטוח יקר, עכשיו גם הנסיעה לתוך הערים הגדולות תהיה יקרה.

זהו תהליך שכמובן לא יקרה מחר וגם לא יתרחש בן לילה, אך אין ספק שזו הדרך וזה יחלחל תוך שנה שנתיים, ואז מי שמחזיק במכונית בבעלותו יגלה שהערך של המכונית, כל מכונית, יורד מהר יותר, כי אם אנחנו לא רוצים ולא צריכים מכונית, למה שהיא תשמור על הערך כמו הסובארו הקלאסית של אבא?

כך, כל מי שקונה כיום רכב חדש ומשלם עליו ממיטב כספו בתקווה שירידת הערך הגרועה בכל מקרה תישמר "על אש קטנה", עלול למצוא עצמו מהר מאוד מאוכזב. זו לא פרשנות - זו פשוט המציאות. מי שיבחר כבר כיום במסלול שמאפשר גמישות וגם הבנה שאנחנו כבר לא בשנות השמונים, בהחלט ירוויח: בליסינג פרטי תפעולי שמים מקדמה על המכונית, מקדמה סבירה בגודלה. לאחר מכן יש תשלומים חודשיים ובסוף התקופה ניתן לסיים את תקופת החכירה באמצעות החזרה של היתרה.

הטיפולים והתחזוקה הם כמובן על חשבון חברת הליסינג, כך שאם בעוד שלוש שנים אנחנו נמצא עצמנו מול מצב שבו פלוני רכש מכונית בכסף רב ואלמוני ביצע עסקת ליסינג פרטי תפעולי, אזי פלוני כנראה יצטרך לשלם הרבה יותר על השימוש ברכב וגם להתמודד עם העובדה הכואבת שהרכב יאבד הרבה יותר ערך כי אסור לו למשל להיכנס למרכז העיר.

אלמוני יכול להחזיר את הרכב, ואפילו לבצע עסקה חדשה, כזו שתאפשר לו למשל לבצע שדרוג לרכב היברידי או חשמלי, שיהיה פחות מזהם ולכן אולי יוכל להיכנס למרכז העיר. בפועל, לא משנה מה יהיה, כנראה שהמודל שאנחנו מכירים של ירידת ערך של רכב עלול להשתנות לחלוטין, לא בגלל הכללים שאנחנו מכירים אלא בגלל סט של כללים חדשים שתקפים בעצם לגבי כל רכב, באשר הוא.