האינטרסים שמאחורי הלחצים
עיתון "הארץ" בחר לפרסם, וזו לא פעם ראשונה, עוד סדרה משתלחת של מאמרי הפחדה, על סוף העיתונות וסוף הדמוקרטיה
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
זו מניפולציה, משום שהכותבים יודעים שלרגע אחד לא היה איום אמיתי על חופש הביטוי. הם יודעים ש"ידיעות" לא היה יכול לשנות כיוון מהיום למחר. הם יודעים שהכותבים הבכירים והקבועים בעיתון לא היו זזים במילימטר מהקו שלהם, ואף אחד לא היה מעז לדרוש מהם לשנות קו. הם יודעים שכדי לשנות את כיוון הספינה היה צורך להחליף את רוב העיתונאים המוכרים והבכירים. הם יודעים ששינוי כזה היה יוצר עיתון אחר. והם יודעים שהמהומה, בכל מקרה, הייתה פוגעת אנושות או מחסלת את "ידיעות".
זו לא הערכה אופטימית. זה מה שקרה בפועל. הרי מרגע שנחשפו השיחות בין מוזס לנתניהו - העיתון עבר את הפרשה בדרך העניינית, המקצועית והמכובדת ביותר, כולל קריאה למוזס להשעות את עצמו, שפורסמה בעיתון עצמו. מה שדרשנו מפוליטיקאים דרשנו גם מעצמנו. זו בדיוק הסיבה שהעיתון לא נפגע מהפרשה. הקוראים ידעו שהעיתון מתמודד עם הפרשה בדרך ההוגנת ביותר. וזה ברור שלו היה המו"ל דורש מהכותבים או מהעורכים הבכירים לשנות כיוון - הם היו נוהגים בדיוק באותה דרך שבה הם נהגו כאשר הפרשה נחשפה. ולמרות זאת, עיתון "הארץ" בחר לפרסם, וזו לא פעם ראשונה, עוד סדרה משתלחת של מאמרי הפחדה, על סוף העיתונות וסוף הדמוקרטיה.
חכמים על אחרים
את אחד המאמרים כתב שחר גינוסר, שעד לא מזמן עבד כתחקירן בידיעות, ולפי עדותו, היו לו מאבקים מתישים, אבל "בסוף כמעט הכל התפרסם". אני מכיר ומוקיר את גינוסר. לבעלי כלי תקשורת, אכן, יש אינטרסים משלהם. אלא שהוא בוודאי יודע, שכשבעלי כלי תקשורת מתערבים - הם חוטפים. תמיד יהיו כלי תקשורת אחרים שיחשפו את ההתערבות. כשמוזי ורטהיים, מבעלי "קשת", ניסה למנוע את שידור התחקיר של "עובדה" על ישראייר, ההתערבות דלפה. המהומה עשתה את שלה והתחקיר פורסם במלואו, כעבור שבועיים, עם רייטינג שיא.
גם ב"הארץ", העיתון שחכם על אחרים, הוכן תחקיר על מעלליו של עו"ד רונאל פישר, עוד לפני שנחשפו החשדות שהובילו להגשת כתב אישום פלילי. לפי טענת פישר, הוא איים שאם התחקיר יתפרסם, הוא יחשוף חומר מביך על עמוס שוקן. התחקיר לא פורסם. שוקן טען שלא היו מספיק ראיות כדי לבסס את התחקיר. התחקירן עצמו, אמיר זוהר, טען שהתחקיר היה מוכן וערוך לדפוס, וכי לחץ מלמעלה גרם לגניזתו. ורק דבר אחד ברור - התערבויות היו ויהיו. מוצדקות ולא מוצדקות. אבל די עם זעקות "קץ הדמוקרטיה".
ניסיונות ההפחדה ומכבש הלחצים על היועמ"ש נמשכים זמן רב. בגלים. להשפיע עליו לקבל את "ההחלטה הנכונה". כך שאסור לשכוח: "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הם מתחרים. כלומר: לשוקן ולאנשיו יש אינטרסים כלכליים מובהקים לפגוע. והם אלה שמניעים את ההתנפלות ההיסטרית המתמשכת על "ידיעות אחרונות". כך שלא, זו לא ביקורת לגיטימית. זה שימוש בעיתון בשירות אינטרסים כלכליים.
שני התיקים, 2000 ו-4000, מחייבים דיון הרבה יותר עקרוני. לפי חוות הדעת של משפטנים אמריקאים, שהוגשה על ידי פרקליטי נתניהו, הגשת כתב אישום על יחסים בין עיתונות לפוליטיקאים היא פגיעה בחופש הביטוי. הרי בין עיתונאים למקורות מידע יש יחסי קח ותן. כאשר פוליטיקאי או פרקליט מדליפים מידע, הם לא רק מצפים אלא גם זוכים בתמורה לסיקור חיובי. זו טובת הנאה. אבל לא, זה לא שוחד. הרי ג'ף בזוס, הבעלים של אמזון, ואחד מעשירי תבל, קנה את ה"וושינגטון פוסט" גם כדי להשפיע. גם וורן באפט, עוד אחד מעשירי תבל, השקיע מאות מיליוני דולרים בעיתונות המודפסת, למרות שהוא עצמו הודה, לפני השקעות העתק שלו ואחרי ההשקעות - שמדובר בעסק כושל.
כן, הם רצו השפעה. וכן, צריך להודות שאינטרסים כלכליים משפיעים על סיקור. במשך שנים הודפס "ישראל היום" בדפוס "הארץ". היחס אליו היה בהתאם. הוא הרי הכניס מיליונים לקופת העיתון. אבל זה לא שוחד וגם לא קץ הדמוקרטיה, כל עוד מדובר בתקשורת מגוונת, שבה מה שמוסתר בכלי תקשורת אחד, זוכה לחשיפה בכלי תקשורת אחר.
הקו האדום, המרחב האפור
בניגוד למה שנטען במתקפה על "ידיעות", בתי משפט בישראל קבעו בעבר שכלי תקשורת הוא קניין פרטי ששייך לבעליו. השופטת אלישבע ברק קבעה שבעלים של כלי תקשורת רשאי לקדם פרסום או למנוע פרסום, משום שמדובר בקניין פרטי. גם נשיא העליון שמגר ז"ל, קבע שיש הבדל בין "אמצעי תקשורת ציבורי", שחלה עליו "חובה לתת גישה לביטויים מגוונים", לבין אמצעי תקשורת פרטי. לפי שמגר, "לבעלים הפרטיים של אמצעי תקשורת עומדת זכות הקניין. נקודת המוצא היא כי אדם רשאי לעשות ברכושו כרצונו.
זו מהותה של הבעלות: לעשות בנכס כל דבר וכל עסקה". אני לא מסכים עם שמגר, אלא דווקא עם מחליפו אהרן ברק, שהציע כבר ב-1996 להחיל את כללי המשפט הציבורי גם על העיתונות הפרטית, וחזר על ההצעה שוב ב-2008. ההצעה עוררה התנגדות, גם של העיתונות (כולל מאמר מערכת ב"הארץ") וגם של אנשי אקדמיה. כך שנכון לעכשיו, הדין הוא כדברי שמגר.
ועדיין, קשה לשרטט את הקו האדום. הרי זה ברור שפוליטיקאי שיעביר מעטפות כסף לבעל עיתון תמורת סיקור חיובי - יואשם בשוחד. אבל פוליטיקאי שמעביר מידע עבור סיקור חיובי - לא יואשם. בין שני המצבים הללו יש מרחב גדול של אפשרויות. קביעת הקו האדום מחייבת דיון הרבה יותר רציני. הוא מתקיים בעצם הימים הללו בפרקליטות, ואם יוגשו כתבי אישום - הוא יתנהל בבית המשפט. הדיון הזה צריך להתקיים גם בתקשורת. אבל דבר אחד ברור: המתקפה המרוכזת של "הארץ" על "ידיעות" היא פגיעה בדיון. היא לא חלק מהדיון.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
